שיעור פרשת וישלח תשע"ד

vaishlach pic
קובץ להורדה 1:
וישלח -A4
קןבץ להורדה 2:
וישלח – A5

קובץ שמע של השיעור בפורמט mp3 להורדה:

וישלח.mp3

השמעת השיעור בהזרמה ישירה:


שיעור שבועי ממורנו ורבנו שליט"א
פרשת וישלח
תשע"ד

מאמרי הזוהר בפרשה

עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי
וישלח יעקב מלאכים לפניו. צ"ל מה הטעם ששלח יעקב מלאכים ולא בני אדם, ויש לומר, כי יעקב בקש להפחיד את עשו ביתר שאת, כמו שאמרו חז"ל (מדרש תנחומא ג') כי כששלח יעקב את המלאכים שהיו מתלוים עמו לארץ ישראל אל עשו, נראו כשני ראשי גייסות לפני עשו. פגעה בו כת ראשונה, נפלו עליו והכוהו. אמר להם: הניחוני שאני בן בנו של אברהם! הוסיפו להכותו. אמר להם: הניחוני שאני בנו של יצחק שנעקד על גבי המזבח! הוסיפו להכותו. אמר להם: הניחוני שאני אחיו של יעקב שבא מפדן ארם ואני הולך לקראתו! כיון שהזכיר להם יעקב הניחוהו. אמרו לו: אתה הוא אחיו של יעקב אהובנו!? הרי אנו מניחין אותך לכבודו ולאהבתו, ואמור לו ששאלנו בשלומו. כשפרשה ממנו כת ראשונה, פגעה בו כת שניה ועשו בו כמו שעשתה כת ראשונה, וכן השלישית וכן הרביעית ע"כ. ובכך התקיים ביעקב "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך וגו'".
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים [א], אָמַר רִבִּי אַבָּא וְכִי אַמַּאי אִתְּעַר אִיהוּ לְגַבֵּיהּ דְּעֵשָׂו, וְטָב הֲוָה לֵיהּ לְאִשְּׁתוּקֵי מִנֵּיהּ מדוע נתעורר יעקב לגבי עשו לשלוח לו מלאכים, והרי מוטב היה לו לשתוק ממנו, שהרי בזה הוא מעורר את כעסו ומזכיר לו מה שעשה לו, ועוד, שהיה לו לבטוח בהקב"ה. אֵלָא אָמַר יַעֲקֹב, יְדַעְנָא דְּעֵשָׂו חַיֵישׁ לֵיהּ לִיקָרָא דְּאַבָּא, וּלְעָלַם לָא אַרְגִּיז קַמֵּיהּ ומפרש, אמר יעקב אבינו, יודע אני בעשו שהוא חושש לכבודו של אבא, ולעולם לא הרגיז לפניו, כי עשו הוא כנגד הס"מ היונק מן הגבורה וחולק לו כבוד, ולכן מעולם לא הרגיז לפניו כי רק יפסיד מזה, וְהָא יְדַעְנָא, הוֹאִיל וְאַבָּא קַיָּים לָא מִסְתְּפִינָא מִנֵּיהּ והרי אני יודע, כי הואיל ואבא חי וקיים אין לי מה לפחד ממנו, כי הגבורה של יצחק שולטת ומכנעת אותו, אֲבָל הַשְׁתָּא דְּאַבָּא קָאֵים בְּעֵינָא לְאִתְפַּיְּיסָא עִמֵּיהּ אבל עתה שאבא עדיין חי וקיים, אני רוצה להתפייס עמו, כדי שגם לעתיד לאחר אריכות ימים של אבא לא יזיק אותי, מִיָּד, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו כי אסור לסמוך על הנס.
רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (משלי יב) טוֹב נִקְלָה וְעֶבֶד לוֹ מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לֶחֶם, וכו'. דָּבָר אַחֵר טוֹב נִקְלָה (וְעֶבֶד לוֹ), דָּא יַעֲקֹב דְּמָאִיךְ רוּחֵיהּ לְגַבֵּיהּ דְּעֵשָׂו פירוש אחר טוב נקלה ועבד לו, זה יעקב אבינו שהשפיל רוחו לפני עשו ועשה עצמו נקלה ועבד לפניו, ומדוע עשה כן, הרי אין דרך הצדיקים להשפיל עצמם לפני הרשעים, כדי שלא יינקו מן הקדושה, ומסביר. בְּגִין דִּלְבָתַר לִיהְוֵי עֶבֶד לוֹ וְיִשְׁלוֹט עֲלוֹי וְיִתְקַיַּים בֵּיהּ כדי שאח"כ יהיה עשו עבד ליעקב וישלוט עליו, ויתקיימו ביעקב הברכות שברכו אביו (בראשית כז) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים וְגו' שכל זה שמר יעקב לעתיד לאחרית הימים, וַעֲדַיִן לָא הֲוָה זִמְנֵיהּ כְּלַל ועתה עדיין כלל לא היה זמנו של יעקב אבינו לשלוט. אֵלָא בְּגִין דְּסָלִיק לֵיהּ יַעֲקֹב לְבָתַר יוֹמַיָּא אלא היות שהעלה ושמר יעקב אבינו את הברכות לאחרית הימים, וְעַל דָּא הֲוָה מִיָּד נִקְלָה ומטעם זה היה יעקב כעת נקלה וכפוף לפני עשו. וּלְבָתַר הַהוּא דְּאִיהוּ מִתְכַּבֵּד, יְהֵא עֶבֶד לוֹ ואח"כ עשו שהוא מחזיק עצמו מכובד ביותר יהיה עבד ליעקב, הַהוּא דְּאִיהוּ חֲסַר לֶחֶם, יְהֵא עַבְדָּא לְהַהוּא דְּיָהֲבוּ לֵיהּ רוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ ואותו עשו שהוא חסר לחם בכל המובנים כי הרי לא נתברך בדגן ותירוש, יהיה עבד באחרית הימים לאותו יעקב שניתנו לו הברכות והתברך ברוב דגן ותירוש.
תָּא חֲזֵי בא וראה, עַל דָּא בְּגִין דְּיָדַע יַעֲקֹב דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ על כן לפי שידע יעקב שיצטרך לעשו עתה בגלות כיון שהוא לקח העוה"ז והשעה משחקת לו, הַשְׁתָּא אִתְהַפַּךְ לֵיהּ נִקְלָה לכן עתה נתהפך לפניו לנקלה. וְיוֹתֵר חָכְמָה וַעֲקִימוּ עֲבַד בְּדָא, מִכָּל מַה דַּעֲבַד לְגַבֵּי דְעֵשָׂו ויותר חכמה וערמה עשה בזה שיקח עשו עתה את השליטה בעוה"ז מכח הברכות, מכל מה שעשה עד עתה נגד עשו שלקח הבכורה ואת הברכות. דְּאִילוּ הֲוָה יָדַע עֵשָׂו חָכְמָה דָּא, יִקְטִיל לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ וְלָא יֵיתֵי לְדָא כי אילו היה יודע עשו הרשע ומבין את החכמה הזאת שיעקב נתן לו את ממשלת העוה"ז ולקח לעצמו את ממשלת העוה"ב היה הורג את עצמו כדי שלא יבא לידי זה, כי עיקר החיים והממשלה הם חיי העוה"ב, אֲבָל כֹּלָא עֲבַד בְּחָכְמְתָא, וַעֲלֵיהּ אָמְרָה חַנָּה אבל יעקב הכל עשה בחכמה. ועל יעקב אמרה חנה (שמואל א ב) יְהֹוָה יֵחַתּוּ מְרִיבָיו וְגו' וְיִתֵּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְגו' הקב"ה ישבור ויכניע את מריביו-שהוא עשו, ובאחרית הימים יתן עוז וכח למלך משיח צדקנו.
וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו, כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. מִיָּד פָּתַח יַעֲקֹב לְאִתְהַפְּכָא לֵיהּ לְעַבְדָּא [ב], מיד התחיל יעקב לבזות עצמו לפני עשיו, ולהתהפך לו כאילו היה לו לעבד בְּגִין דְּלָא יִסְתַּכַּל עֵשָׂו בְּאִנּוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ אֲבוּי, בשביל שלא שלא יסתכל עשו באותן הברכות שברכו אביו, ויחשוב שלא יתקיימו כיון שרואה שיעקב מתנהג כמו עבד שלו דְּהָא יַעֲקֹב סָלִיק לוֹן לְבָתַר כִּדְקָא אֲמָרָן שהרי יעקב סילק והניח אותם לאחרית הימים כמו שאמרנו.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַאי חֲמָא יַעֲקֹב דְּשַׁדַּר לֵיהּ לְעֵשָׂו וְאָמַר עִם לָבָן גַּרְתִּי מה ראה יעקב ששלח לו לעשו ואמר לו עם לבן גרת"י, וְכִי מַה עֲבִיד בִּשְׁלִיחוּתֵיהּ דְּעֵשָׂו מִלָּה דָּא. וכי מה עשה בשליחות זו לעשו לאמר לו (דְּאָמַר) דבר זה עם לבן גרתי, אם רוצה רק לפייס את עשו אֵלָא, לָבָן הָאֲרַמִּי קָלֵיהּ אָזִיל בְּעָלְמָא, דְּלָא הֲוָה בַּר נָשׁ דְּיִשְׁתֵּזִיב מִנֵּיהּ, אלא לבן הארמי קולו ושמעו היה הולך בכל העולם, והיה מפורסם מאוד שלא היה בן אדם בכל העולם שיכול להנצל ממנו, מכיון דְּהוּא הֲוָה חָרָשׁ בֶּחֳרָשִׁין וְרַב בְּקוֹסְמִין, שהוא היה המכשף הגדול ביותר שבמכשפים, וראש וגדול מאוד שבקוסמים וַאֲבוּי דִבְעוֹר הֲוָה, וּבְעוֹר אֲבוּי דְבִלְעָם, ואביו של בעור היה ובעור היה אביו של בלעם הרשע דִּכְתִיב (יהושע יג) בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם, וְלָבָן חָכָם בֶּחֳרָשִׁין וְקוֹסְמִין יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ, ולבן היה חכם בכשפים ובקסמים יותר מכולם וְעִם כָּל דָּא לָא יָכִיל בְּיַעֲקֹב. וּבָעָא לְאוֹבָדָא לְיַעֲקֹב בְּכַמָּה זֵינִין ועם כל זה לא היה יכול לעשות שום רע ליעקב, אע"פ שרצה לאבד את יעקב בכמה מיני אופנים וכשפים הָדָא הוּא דִּכְתִיב, (דברים כו) אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי. כי היה כוחו גדול מאוד בפיו להרוג את מי שהוא רוצה, וכל זה רצה יעקב להשמיע לעשיו ע"י המלאכים, שהיה לו כח לגור עם לבן שנים רבות ויצא ממנו בשלום.
אָמַר רִבִּי אַבָּא, כּוּלֵּי עָלְמָא הֲווּ יָדְעֵי, דְּלָבָן הֲוָה רַב חַכִּימִין וְחֳרָשִׁין וְקוֹסְמִין מוסיף רבי אבא ואומר, כל העולם היו יודעים של לבן היה גדול שבחכמים ובמכשפים ובקוסמים, וּמַאן דְּבָעֵי לְאוֹבָדָא בְּחֳרָשׁוֹי, לָא אִשְׁתֵּזִיב מִנֵּיהּ ומי שרצה לבן לאבד בכשפיו, לא היה יכול להנצל ממנו, וְכָל מַה דִּידַע בִּלְעָם, מִנֵּיהּ הֲוָה וכל מה שידע בלעם ממנו היה. וּכְתִיב בֵּיהּ בְּבִלְעָם וכתוב בו בבלעם כאשר שלח לו בלק (במדבר כב) כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר וכ"ש שהסבא לבן ידע לקלל. וְכוּלֵּי עָלְמָא הֲווּ מִסְתְּפֵי מִלָּבָן וּמֵחֳרָשׁוֹי וכל העולם היו פוחדים מלבן ומכשפיו, וּמִלָּה קַדְמָאָה דְּשַׁדַּר יַעֲקֹב לְעֵשָׂו אָמַר עִם לָבָן גַּרְתִּי ודבר ראשון ששלח יעקב לעשו, אמר עם לבן גרתי ובכל זאת לא יכל להזיק לי כלל.
וְאִי תֵימָא דִּזְעֵיר הֲוָה-יֶרַח אוֹ שַׁתָּא ואם תאמר שזמן מועט היה-חודש או שנה, ולכן לא הצליח להזיק לו. לַאו הֲכִי לא כך היה, אֵלָא וָאֵחַר עַד עָתָּה, עֶשְׂרִין שְׁנִין אִתְאֲחַרִית עִמֵּיהּ עשרים שנה נתאחרתי עמו, כמ"ש זה לי עשרים שנה בביתך. וְאִי תֵימָא דְּלָא סָלִיק בְּיָדִי כְּלוּם ואם תאמר שלא עלה בידי כלום ולא הצלחתי בעושר גדול וכוחות רוחניים גדולים, דע לך. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, אִנּוּן תְּרֵין גִּזְרֵי דִינִין [ג] כלומר שני כוחות הדין, שהם הזכר והנקבה של הקליפות, שהייתי שולט עליהם והיו כפויים תחת ידי שלא יתחברו יחד להזיק, אלא רק בשביל להרע לרשעים, דְּכַד מִתְחַבְּרָן תַּרְוַויְיהוּ כַּחְדָּא, לָא מִתְחַבְּרָן אֵלָא לְאַבְאָשָׁא עָלְמָא שכאשר מתחברים שניהם כאחד לא מתחברים להרע ולהזיק לעולם. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב ומשום כך כתוב (דברים כב), לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּו היות ומי שעושה כן גורם ששתי הקליפות הגדולות הללו יתחברו ויזיקו לבני העולם, ואמר לו יעקב דע לך שקליפות אלו משועבדות תחת ידי ואני עושה בהן כרצוני.
צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה, אִלֵּין אִנּוּן כִּתְרֵי תַּתָּאֵי דְּקַטַּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם פי אלו הם הכתרים וספירות תחתונות של הס"א, שהרג הקדוש ברוך הוא במצרים כמ"ש (שמות יב) בְּכוֹר בְּהֵמָה (שמות יב) ואח"כ בְּכוֹר הַשְּׁבִי (שמות יא) ואח"כ בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה, הָדָא הוּא דִּכְתִיב הדא מה שכתוב צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה. ויעקב אומר לעשו שאלו כוחות הקליפה, זו למטה מזו, וכולם נמסרים בידיו והוא שולט בהם מִיָּד מִסְתְּפֵי הֲוָה עֵשָׂו וְנָפַק לָקֳדָמוּתֵיהּ, וּדְחִילוּ הֲוָה לֵיהּ מִיַּעֲקֹב כְּמָה דַּהֲוָה לֵיהּ לְיַעֲקֹב מֵעֵשָׂו מיד היה עשו מתפחד מיעקב, ויצא לקראתו לרצות אותו, ופחד גדול היה לו לעשו כמו שיעקב היה מתיירא מעשו.
לְבַר נָשׁ דַּהֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא משל לבן אדם הוא יעקב, שהיה הולך בדרך כמ"ש ויעקב הלך לדרכו עַד דַּהֲוָה אָזִיל שָׁמַע עַל חַד לִסְטִים דַּהֲוָה כָּמַן בְּאָרְחָא עד שהיה הולך, שמע על שודד אחד שהיה אורב בדרך, דהיינו עשו, פָּגַע בֵּיהּ בַּר נָשׁ אָחֳרָא פגש בו ביעקב בן אדם אחר והוא שרו של עשו. אָמַר לֵיהּ מִמַּאן אַנְתְּ שאל לו ליעקב משל מי אתה, אָמַר לֵיהּ, מִפְּלוֹנִי לִגְיוֹן אֲנָא, אמר לו אני איש מאנשי אותו לגיון שקוראים לו עשו, כלומר שרו של עשו, אָמַר לֵיהּ סְטֵי לָךְ מִגַּבָּאי דְּכָל מַאן דְּקָרִיב בַּהֲדַאי אמר לו יעקב לשרו של עשו, נטה לך מיד ולך מאצלי, כי כל מי שמתקרב אצלי חַד חִוְיָא אֲנָא מַיְיתֵי וְקָטִיל לֵיהּ נחש אחד אני מביא והורג אותו. ור"ל ב' הקליפות הנקראות שור וחמור שאני שולט עליהם שהם כוחות הדין זו"ן דקלי', וכשאני רוצה אני משתמש בהם להרוג אותם. והכוונה היא שיעקב לא מפחד לא ממנו ולא מעשו. אֲזַל הַהוּא בַּר נָשׁ לְהַהוּא לִגְיוֹן הלך זה האדם שהוא שרו של עשו, אָמַר לֵיהּ חַד בַּר נָשׁ אָתֵי, וְכָל מַאן דִּי קָרִיב בַּהֲדֵיהּ נָשְׁכֵיהּ חַד חִוְיָא דְּהוּא מַיְיתֵי (דף קסז ע"א) וּמַיֵית אמר לו, בן אדם אחד בא שהוא יעקב, ומי אשר מתקרב אצלו, נושך אותו נחש אחד שהוא מביא, שהיינו קליפת שור וחמור, ומת. שָׁמַע הַהוּא לִגְיוֹן וְדָחִיל שמע אותו לגיון שהוא עשו ופחד, אָמַר יָאוּת דְּאֵזִיל לְקִבְלֵיהּ וְאֶתְפַּיֵּיס בַּהֲדֵיהּ אמר עשו, ראוי וטוב שאלך לקראתו להתפייס עמו.
עַד דְּחֲמָא לֵיהּ הַהוּא בַּר נָשׁ אמנם, מכיון שראה אותו, אותו אדם-עשו, ליעקב אבינו, פחד, אָמַר, וַוי דְּהַשְׁתָּא יִקְטְלִינֵּיהּ הַהוּא לִגְיוֹן אמר, אוי שעתה יהרגני אותו לגיון. שָׁארֵי סָגִיד וְכָרַע לְקִבְלֵיהּ התחיל להשתחוות ולכרוע והתכוין על עצמו, אבל להפתעתו ראה שיעקב התחיל להשתחוות ולכרוע ברך כנגדו. אָמַר הַהוּא לִגְיוֹן, אִלְמָלֵא הֲוָה לֵיהּ בִּידֵיהּ חִוְיָא לְקַטְּלָא, לָא סְגִיד כּוּלֵי הַאי לְקִבְלִי אמר עשו בלבו, אם היה לו בידו נחש להרוג בני אדם, לא היה משתחוה כל כך כנגדי. שָׁארֵי לִגְיוֹנָאָה לְאִתְגָּאָה התחיל אותו לגיון להתגאות על יעקב, אָמַר בגאותו, הוֹאִיל וְכָל כָּךְ כָּרַע לְקִבְלִי כנגדי, ונתן לי כבוד גדול לָא אֶקְטְלִינֵּיהּ לא אהרגנו.
כָּךְ אָמַר יַעֲקֹב, עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה, עֶשְׂרִין שְׁנִין אִתְאֲחַרִית עִמֵּיהּ עשרים שנים התאחרתי ושהיתי עמו. וַאֲנָא מַיְיתֵי חִוְיָא, לְקַטְּלָא בְּנֵי נָשָׁא ואני מביא נחש, שהוא קליפת שור וחמור להרוג בני אדם. שְׁמַע עֵשָׂו, אָמַר, וַוי מַאן יְקוּם קַמֵּיהּ אוי מי יקום ויעמוד לפניו. דְּהַשְׁתָּא יִקְטְלִינֵּיהּ יַעֲקֹב בְּפוּמֵּיהּ שעתה יהרגני יעקב בפיו ע"י קליפת שור וחמור, שָׁארֵי נָפִיק לְקַדָּמוּתֵיהּ לְאִתְפַּיְיסָא עִמֵּיהּ התחיל לצאת לקדם פני יעקב, כדי להתפייס עמו, ויעקב חשב שעשו יפחד ולא יבוא כלל.
כֵּיוָן דְּחֲמָא לֵיהּ כיון שראה אותו יעקב, חשב שטעות בידו שעשו מפחד ממנו מַה כְּתִיב וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ שמא בא עשו להרגו, כֵּיוָן דְּקָרִיב בַּהֲדֵיהּ שָׁארֵי כָּרַע וְסָגִיד לְקִבְלֵיהּ כיון שהתקרב עשו אצלו, התחיל כורע ומשתחוה כנגדו. הָדָא הוּא דִּכְתִיב, וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו. אָמַר עֵשָׂו אִלְמָלֵא כָּל כָּךְ הֲוָה עִמֵּיהּ, לָא סְגִיד לְקִבְלִי, שָׁארֵי לְאִתְגָּאָה אמר עשו אם באמת כל כך היה עמו הכח של הנחש והקליפות, לא היה משתחוה כנגדי, ולכן התחיל להתגאות על יעקב.
וַיָּשׁוּבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הוֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. כֵּיוָן דְּאָמַר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ, לָא יְדַעְנָא דְּאִיהוּ עֵשָׂו, וְכִי אַחִין אָחֳרָנִין הֲווּ לְיַעֲקֹב. שואל הזוה"ק כיון שאמר באנו אל אחיך לא ידענו שאחיו הוא עשו וכי אחים אחרים היו ליעקב חוץ מעשו אֵלָא בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ, וְאִי תֵימָא דַּהֲדַר בִּתְשׁוּבָה וְאָזִיל בְּאֹרַח מְתַקְּנָא, לַאו הֲכִי אלא מתרץ, שהמלאכים אמרו ליעקב באנו אל אחיך, ואם תאמר שאחיך כבר חזר בתשובה והולך בדרך מתוקנת ומיושרת, אינו כך, אֵלָא עֵשָׂו הָרָשָׁע כִּדְמֵעִיקָרָא. אלא הוא עשו הרשע כמו שהיה מתחילה וְגַם הוֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאִי תֵימָא דְּאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי אָזִיל, לַאו, אֵלָא אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ וגם הולך לקראתך, פירושו, ואם תאמר שהוא לבדו הולך, לא ולא, אלא, הולכים עמו ארבע מאות איש, ועמם ארבע מאות כחות טומאה שבאים להלחם אתך בכל האופנים – בגשמי וברוחני.
וְכָל כָּךְ לָמָּה אָמְרוּ לֵיהּ, וכל כך למה היו צריכים המלאכים לומר לו להפחיד את יעקב הרי אין ראוי להפחיד למי שיש לו פחד. וגם המלאכים בעצמם הרי הם לא מפחדים (אֵלָא אִנּוּן), בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי תָּדִיר בִּצְלוֹתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא וּמִתְעַטֵּר בִּצְלוֹתְהוֹן. כִּדְאַמְרִינַּן, היות שהקב"ה רוצה תמיד בתפילותם של הצדיקים ומתעטר בכתר ועטרה בתפילתם כמו שכבר אמרנו במקומות אחרים דְּהַהוּא מַלְאֲכָא דִּמְמֻנָּא עַל צְלוֹתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, סַנְדַּ"לְפוֹן שְׁמֵיהּ, שאותו המלאך הממונה על תפילתם של ישראל סנדלפו"ן שמו נָטִיל כָּל אִנּוּן צְלוֹתִין וְעָבִיד מִנַּיְיהוּ עֲטָרָה לְחֲיֵי הָעוֹלָמִים וְאוּקְמוּהָ. לוקח כל אותם תפילות של עם ישראל ועושה מהם עטרה בראש חי העולמים, וכבר ביארנו זה וְכָל שֶׁכֵּן צְלוֹתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ וְאִתְעַבְדָן עֲטָרָה לְאִתְעַטְּרָא בְּאִנּוּן צְלוֹתִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וכ"ש תפילתם של הצדיקים שהקב"ה רוצה בהן והם נעשות עטרה להתעטר בהם באותם תפילות להקב"ה וְאִי תֵימָא מַשְׁרְיָין קַדִּישִׁין הֲווּ אַתְיָין עִמֵּיהּ, אַמַּאי דָּחִיל. ואם תאמר הרי מחנות קדושות של מלאכים היו באים עמו עם יעקב א"כ מדוע פחד מעשו הרשע אֵלָא צַדִּיקַיָיא לָא סָמְכִין עַל זְכוּתַיְיהוּ, אֵלָא עַל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן אלא הצדיקים לא סומכים על זכותם אלא על תפילתם ובקשתם אל קונם.
וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, מַאי וַיֵּאָבֵק ושואל מדוע לא נאמר וירב איש עמו. (גליון דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֵּן לֵוִי, מְלַמֵּד דִסְלִיקוּ אֲבָק בְּרַגְלֵיהוֹן עַד כּוּרְסֵי יְקָרָא. כְּתִיב הַכָא בְּהֵאֲבְקוֹ עִמּוֹ, וּכְתִיב (נחום א) אֲבָק רַגְלָיו, וְהַהוּא מַלְאַךְ שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָיָה, וְאִיהוּ סמאל. בְּגִין כַּךְ, דִּינוֹ הוּא שְׁיַעֲלֶה אֲבָק דְרָגְלָיו עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁהוּא מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט). רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מִן אָבָק. אָבָק טָפֵל לֶעָפָר מסביר רבי שמעון, ויאבק הוא מלשון אבק והוא הנוק' דס"מ. אבק הוא טפל לעפר, כי העפר היא המלכות דקדושה ואבק נוק' דקלי', מַה בֵּין עָפָר לְאָבָק, דָּא אָבָק דְּאִשְׁתְּאַר מִן נוּרָא וְלָא עֲבַד אִיבִּין (בְּעַלְמָא) לְעָלְמִין ומפרש מה ההבדל בין עפר לאבק, זה האבק הוא מה שנשאר מן האש ולא עושה פירות ותולדות לעולמים, עָפָר דְכָל אִיבִּין נָפְקֵי מִנֵּיהּ וְאִיהוּ כְּלָלָא בְּעֵילָא וְתַתָּא לעומת זאת עפר, כאשר זורעים בתוכו ע"י המצוות והתורה שזורעים במלכות הקדושה כל הפירות הטובים יוצאים ממנו והוא כלל בעליונים ובתחתונים, כי בתחתונים יש פירות וכו' ובעליונים נשמות קדושות.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אִי הֲכִי מַאי (שמואל א ב) מֵקִים מֵעָפָר דָּל שאל רבי יהודה לרשב"י אם כך הוא, מה הפירוש של הפסוק מקים מעפר דל. אָמַר לֵיהּ כְּמַשְׁמָעוֹ, אֲבָל בְּהַאי גַוְונָא מֵקִים מֵעָפָר דָּל אמר לו כפשוטו, אבל בזה האופן שיתפרש ע"פ הסוד, מקים מעפר דל פירושו, מדבר על המלכות, בְּגִין דְּלֵית לַהּ מִגַּרְמַהּ כְּלוּם, וּמֵהַהוּא עַפְרָא נָפַק דַּל דְּלֵית לַהּ כְּלוּם משום שאין לה למלכות מעצמה כלום, ומאותו עפר עצמו – מלכות, יוצאת נשמת הדל שאין לו כלום, וּמֵהַהוּא עָפָר כָּל אִיבִּין וְכָל טֵיבוּ דְעָלְמָא נָפְקֵי מִנֵּיהּ ומאותו עפר עצמו כל הפירות והתולדות וכל הטובות שבעולם יוצאים ממנו. וּבֵיהּ אִתְעֲבִידוּ כָּל עוּבָדִין דְּעָלְמָא, כְּמָה דִּכְתִיב, ועל ידה נעשים כל המעשים שבעולם כמו שכתוב (קהלת ג) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר . וְתָנִינָן ושנינו הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וַאֲפִילּוּ גַּלְגַּל חַמָּה. אֲבָל אָבָק לָא עֲבִיד פֵּירִין וְאִיבִּין (לְעַלְמָא) לְעָלְמִין אבל אבק אינו מגדל פירות ותולדות לעולמים, וּבְגִין כָּךְ וַיֵּאָבֵק אִישׁ, דְּאַתְיָא בְּהַהוּא אָבָק וּרְכִיב עֲלֵיהּ, בְּגִין לְקַטְרְגָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב ומשום כך ויאבק איש שהוא הס"מ שבא עם הנוק' שלו שנקראת אבק, ורכב עליה כדי לקטרג ולהזיק ליעקב אבינו.
עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר, דְּאִתְעֲבַר שׁוּלְטָנוּתֵיהּ וְאִתְחַלַּף ומה שכתוב עד עלות השחר, מדוע עד עתה, והסביר לפי שאז עבר השלטון ונתחלפה ממשלת שרו של עשו. וְכָךְ הוּא לְזִמְנָא דְאָתֵי, בְּגִין דְּגָלוּתָא הַשְׁתָּא כְּלֵילְיָא דַמְיָא, וְאִיהוּ לֵילְיָא וכך יהיה לעתיד לבא, היות והגלות עכשיו דומה ללילה, והיא הגלות באמת חושך כמו הלילה. וְשָׁלְטָא הַהוּא אָבָק עַל יִשְׂרָאֵל וְאִנּוּן שְׁכִיבֵי לְעַפְרָא (אוֹחֲרָא), עַד דְּיִסְתַּלַּק נְהוֹרָא וְיִתְנְהַר יְמָמָא ושולט אותו אבק שהיא נוק' דס"מ על ישראל וישראל שוכבים לעפר בחושך ואבק עד שיעלה האור ויאיר היום ותבא הגאולה. וּכְדֵין יִשְׁלְטוּן יִשְׂרָאֵל וּלְהוֹן יִתְיְהִיב מַלְכוּתָא דְּאִנּוּן קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין ואז ישלטו ישראל ולעם ישראל תינתן המלכות ותתבטל מלכות הרשעה שהם קדושים ועליונים. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, שאתה אומר (דניאל ז) וּמַלְכוּתָא וְשֻׁלְטָנָא וּרְבוּתָא דִי מַלְכְוָת תְּחוֹת כָּל שְׁמַיָּא יְהִיבַת לְעַם קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְכָל שִׁלְטָנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן וְיִשְׁתַּמְּעוּן המלכות והממשלה והגדולה של המלכות שתחת כל השמים ניתנה לעם הקודש העליונים שהם עם ישראל, ומלכותו תהיה מלכות עולם, וכל השלטונים והממשלות יעבדו להקב"ה וישמעו לו.
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כְּתִיב (תהלים ג) קוּמָה יְהֹוָה הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי כתוב קומה ה' הושיעני אפשר יעקב אבינו מתפלל לקב"ה שיקום ויושיע אותו מידי עשו הרשע במידת הדין שהיא בחי' אלהים, כי אני בוטח בך. ועוד הרי כתוב כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אוֹיְבַי לֶחִי מכה על הלחי דרך בזיון שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ. וּתְנַן ולמדנו (ברכות נד ע"ב) אַל תִּקְרֵי שִׁבַּרְתָּ אֵלָא שִׁרְבַּבְתָּ. דְּהָא אַסְגִּיאוּ שִׁינוֹי וְחָשִׁיב לְנַשְּׁכָא לֵיהּ וכו' שגדלו שיניו ונתארכו, וגם אצל עשו הרשע קרה כך שהרי נתארכו שיניו היות וחשב לנשוך (י"א שיש טעות הרש"י, שהרי רשב"י ס"ל שנשק אותו מאהבה) את יעקב וצאורו של יעקב הפך לשיש, ונשברו שיניו. וְעַל דָּא וַיִּבְכּוּ, דָּא בָּכֵי וְדָא בָּכֵי, וְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא ועל זה ויבכו שניהם יעקב ועשו זה בכה וזה בכה וכבר ביארו זה החברים לקמן.
תָּא חֲזֵי בא וראה, כַּמָּה הֲוָה (דף קעב ע"א) לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ דְּעֵשָׂו לְגַבֵּי דְיַעֲקֹב כמה היה לבו ורצונו של עשו אצל יעקב להרע לו, דְּהָא אֲפִילּוּ בְּהַהוּא שָׁעֲתָא חַשִּׁיב לְאֹרֶךְ זִמְנִין לְמֶעֲבַד לֵיהּ בִּישִׁין וּלְקַטְרְגָא לֵיהּ, וְעַל דָּא וַיִּבְכּוּ שהרי אפילו באותה שעה חשב לאורך זמן (ס"א לְאוֹרְכָא דְּיוֹמִין) לעשות לו רעה ולריב ולהלחם עמו. דָּא הֲוָה בָּכֵי, דְּלָא הֲוָה חָשִׁיב לְאִשְׁתְּזָבָא מִן יְדוֹי. וְדָא הֲוָה בָּכֵי, בְּגִין דְּאֲבוּי הֲוָה קַיָּים וְלָא יָכִיל לֵיהּ יעקב היה בוכה שלא היה חושב שיוכל להנצל מידי עשו, ועשו היה בוכה לפי שאביו היה קיים ועדיין לא יכול להרע לו ליעקב.
אָמַר רִבִּי אַבָּא וַדַּאי אִתְחַלַּשׁ רוּגְזֵיהּ דְּעֵשָׂו בְּשָׁעֲתָא דְחֲמָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב אמר רבי אבא, אמנם בודאי נחלש כעסו של עשו בשעה שראה את יעקב. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּהָא אִסְתַּכַּם בַּהֲדֵיהּ הַהוּא מְמֻנָּא דְעֵשָׂו ומה הטעם לזה מפני שהרי הסכים והודה לו על הברכות אותו הס"מ הממונה של עשו. וְעַל דָּא לָא יָכִיל עֵשָׂו לְשַׁלְטָאָה בְּרוּגְזֵיהּ ועל זה לא יכול עשו לשלוט בכעסו על יעקב אבינו ולהכניעו, דְּהָכִי כָּל מִלִּין דְּהַאי עָלְמָא תַּלְיָין לְעֵילָא שהרי כל הדברים של זה העולם תלויים למעלה. וְכַד אִסְתַּכְּמוּ לְעֵילָא בְּקַדְמֵיתָא, אִסְתַּכְּמוּ לְתַתָּא וכאשר יסכימו למעלה בתחילה אז יסכימו גם למטה וכך נעשה למטה. שֻׁלְטָנוּתָא לַאו אִיהוּ לְתַתָּא, עַד דְּאִיתְיְהִיב שֻׁלְטָנוּתָא לְעֵילָא, וְכָלָא דָּא בְּדָא תַלְיָא השלטון והממשלה אין הוא למטה אלא עד שינתן השלטון והממשלה למעלה למלך, ורק אז ינתן למטה, והכל תלוי זה בזה בהסכמה שלמעלה יסכימו למטה.
יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי וְגו'. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הַיְינוּ דְקָאַמְרִינַּן בְּקַדְמֵיתָא, דְּיַעֲקֹב לָא בָּעָא הַשְׁתָּא אִנּוּן בִּרְכָאן קַדְמָאֵי דְּבָרְכֵיהּ אֲבוּי זה שאמרנו בתחילה שיעקב אבינו לא רצה עתה את אותן הברכות הראשונות שברכו אביו. (ס"א בְּגִין דִּכְתִיב, (איכה ג) טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו. וּכְתִיב (משלי לא) וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן) וַעֲדַיִין לָא אִתְקַיְימוּ בֵּיהּ אֲפִילּוּ חַד מִנַּיְיהוּ ועדיין לא התקיימו בו אפילו אחת מן הברכות. בְּגִין דְּסָלִיק לוֹן לְסוֹף יוֹמַיָּא בְּשָׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיכוּ לִבְנוֹי לְגַבֵּי כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא היות שהניח אותם והעביר אותם לאחרית הימים כמש"כ ותשחק ליום אחרון, בשעה שיצטרכו לבניו לעמוד במלחמות נגד כל אומות העולם שח"ו ירצו להשמיד ולכלות את בני ישראל ר"ל.
וּבְגִין כָּךְ בְּשָׁעֲתָא דְּאָמַר עֵשָׂו נִסְעָה וְנֵלֵכָה, וְנִפְלוּג הַאי עָלְמָא כַּחְדָּא וְנִשְׁלוֹט כַּחְדָּא ובשביל כך באותה שעה שאמר הרשע נסעה ונלכה יחד, ונחלק את העולם הזה ביננו כאחד ונשלוט כאחד. מַה אָמַר, יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ יעקב. פירוש יַקְדִּים עֵשָׂו שֻׁלְטָנֵיהּ הַשְׁתָּא בְּהַאי עָלְמָא יקדים עשו שלטונו וממשלתו עתה עכשו בזה העולם. יַעֲבָר נָא כלומר יקדים עשו למלוך עתה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, שאתה אומר במקום אחר (מיכה ב) וַיַּעֲבוֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַיהֹוָה בְּרֹאשָׁם, אַקְדִּים אַנְתְּ שׁוּלְטָנוּתָךְ בְּקַדְמֵיתָא בְּהַאי עָלְמָא והכונה תקדים אתה עשו את השלטון שלך בתחילה בזה העולם כי עתה הזמן לברר הבירורים כי שולטים החיצונים כדי לתקן חטא אדה"ר, וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי פירושו. אֲנָא אֲסַלֵּק גַּרְמִי לְהַהוּא עָלְמָא דְאָתֵי וּלְסוֹף יוֹמַיָּא לְאִנּוּן יוֹמַיָּא דְאָזְלִין לְאַט אני אעביר עצמי ואת ממשלתי לאותו עולם הבא ולאחרית הימים לאותם ימים שהולכים ומאירים לאט עד אין קץ, שהם הימים של עוה"ב.

מאמרי הפרשה

"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (לב, ד)&
וישלח יעקב מלאכים – מלאכים ממש (רש"י)
א. במדרש תנחומא פרק ג' איתא וז"ל: מהיכן היו המלאכים הללו, ראה מה כתיב למעלה "ויאמר יעקב כאשר ראם (ר"ת רפאל אוריאל מיכאל) מחנה אלהים זה, ויקרא שם המקום ההוא מחנים", מהו מחנים, שתי מחנות, שבשעה שהלך יעקב לארם נהרים היו מלאכי ארץ ישראל משמרין אותו ומלוין אותו, כיון שהגיעו לחוץ לארץ הסתלקו וירדו אחרים ונתלוו לו, כיון שחזר מלבן היו אותם מלאכים שנמסרו לו מלוין אותו עד ארץ ישראל, כשהרגישו מלאכי ארץ ישראל שיעקב בא יצאו לקראתו להתלוות לו שנאמר "ויפגעו בו מלאכי אלהים", התחילו שתי מחנות עומדין אצל יעקב שנאמר מחנים [והיה כל מחנה ששים רבוא מלאכים, ביחד מאה עשרים רבוא מלאכים, ונראה שלמדו זאת ממחנה ישראל שהיה ששים רבוא כשיצאו ממצרים והכתוב קראם "מחנה ישראל"], מה עשה, שלח מהן בשליחותו, מיד הלכו וקדמו לעשו, ועשוּ עצמן כשני ראשי גייסות, פגעה בו כת ראשונה שהיו בה ד' כתות נפלו עליו הכוהו ושברוהו, אמר להם הניחוני שאני בן בנו של אברהם, הוסיפו להכותו, אמר להם הניחוני שאני בנו של יצחק שנעקד על גבי המזבח, הוסיפו להכותו, אמר להם הניחוני שאני אחיו של יעקב שבא מפדן ארם, התחיל מבקש מהם ולומר להם, יעקב אחי בא לכלל עשרים שנה שלא ראיתיו ואני מבקש לראותו, כיון שהזכיר להם יעקב, הניחוהו, אמרו לו אתה הוא אחיו של יעקב אהובנו, הרי אנו מניחין אותך לכבודו ולאהבתו, שאל לנו בשלומו. כשפירש מהם כת ראשונה, פגעה בו הכת השנייה ועשו בו כמו שעשתה הכת הראשונה וכן השלישית וכן הרביעית, עכ"ל המדרש. וזה נרמז בתיבה מחנים שסיימה בה הפרשה שעברה, שכן "מחנים" ר"ת מאותו חיל נטל יעקב מלאכים.
ב. עוד פירשו "וישלח יעקב מלאכים לפניו" – בס' "ילקוט חמישאי" הביא בשם ס' "מאור ישראל" חידוש נפלא מר' ישראל אבוחצירא זיע"א, דהנה יעקב אבינו הכין עצמו גם למלחמה, אם ח"ו עשו ילחם עמו, וחשש יעקב שמא יגרום החטא. והנה ידוע שדמות דיוקנו של יעקב אבינו חקוקה בכסא הכבוד ואמרו חז"ל, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – דמותו של יעקב – מאירה. ואם ח"ו אין ישראל עושים רצונו של מקום ־ דמות דיוקנו של יעקב – אינה מאירה.
ורצה יעקב לדעת האם באמת עושה הוא רצונו של מקום ללא כל חשש של חטא, כפי שאמרו חז"ל ש"וירא יעקב" – שמא יגרום החטא. לכן שלח מלאכים לכסא הכבוד לבדוק אם דמות דיוקנו זוהרת או לא, וזהו "וישלח יעקב מלאכים" ל-פניו – לראות את פניו שלמעלה. ונפלא הוא. ובזה מובן מדוע פי' רש"י מלאכים "ממש", ולא כפשוטו. והבן.
ג. עוד פירשו המפרשים מהיכן היו ליעקב אבינו מלאכים להשתמש בהם לצרכו, ותירצו מהמצוות שעשה, וזה רמוז בתיבת "ממש" ר"ת ממצוות שעשה, שע"י מצוות שעשה נבראים מלאכים ואותם שלח לעשו.
ד. עוד פירשו דמלאכים אלו ששלח יעקב לעשו, שמותיהם: מיכאל מלכיאל שננדיאל, וזה נרמז בתיבת "ממש" שר"ת שמות מלאכים אלו ממ"ש. ודבר זה רמוז גם בברכות קריאת שמע של שחרית שאומרים "עזרת אבותינו" והכוונה שהמלאכים עזרו ליעקב במלחמה עם עשו. וכשתחשב תמצא ש"עזרת" גימטריא מיכאל מלכיאל שננדיאל, ונפלא.
ה. ויש אומרים שיעקב בא עם שלש מאות ושמונים מלאכים כמנין "ממש", ומדוע דוקא מספר זה, אלא מכיון שעשו בא ליעקב עם ארבע מאות כוחות טומאה, א"כ בשביל לגבור עליו היה צריך יעקב אבינו ארבע מאות ואחד, והנה יעקב היה עם נשיו = חמש. ועוד אחד עשר ילדים = ששה עשר, ועוד חמשה רועים = עשרים ואחד, ועוד שלוש מאות שמונים מלאכים כמנין "ממש" = ארבע מאות ואחד, וע"י זה התגבר על עשו.
ו. עוד פירשו "לפניו" ששלח יעקב מלאכים שיעמדו בינו לבין עשו כדי שהוא ישתחוה למלאכים ולא לעשו ולכן מוכרחים לומר – מלאכים ממש.
"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (לב, ד)&
מובא במדרש כשחזר הביתה לבן הרשע תכף שלח את בעור בנו אצל עשו. ארצה שעיר שדה אדום לאמר לו כי לקח יעקב את כל אשר לי צאן ובקר וגמלים ועבדים ושפחות וכסף וזהב לרוב מאד והלך לו, ועתה קום מהר לך לקראתו וקח לך את כל אשר לו כי לי הוא ומאתי גזלו, ולכן אני מוחל לך על הכל, וישמע עשו את הדברים האלה וזכר את אשר עשה לו יעקב על הבכורה ועל הברכה אשר לקח ממנו ויחר לו מאד, ויחם לבו ויקח עמו ארבע מאות איש גבורים והלך לקראת יעקב בבואו מפדן ארם להכותו אם על בנים.
אך גם בזה לא התספק לבן אלא בא בעור בנו מהר שעיר בחזרתו מאצל עשו אצל רבקה אם יעקב, והגיד לה לאמר עשו בנך כבר יצא לקראת יעקב כדי להרגו ועמו ארבע מאות איש, ויצר לרבקה מאד ותמהר ותשלח שבעים ושנים איש מעבדי יצחק אל יעקב לעזור לו בעת צרה, וילכו אל יעקב ויגידו לו לאמר הנה רבקה אמך שלחה אותנו אליך להגיד לך כי עשו אחיך בא עם ארבע מאות איש לקראתך, בני יקירי אתה תדבר עמו דברים רכים ותן לו מתנה הגונה כדי שישוב מחרון אפו וירצך וישא פניך, בני בני יעקב למה אשכל שניכם יום אחד כקין והבל, בני יקירי תשפיל עצמך מפניו. בכה יעקב כשמעו, ויעש כדבר אמו וישא קולו ויבך בכי גדול ואמר כן אעשה. ויהי כבא יעקב אצל נחל יבק וירא את מלאכי ה' הולכים לקראתו, ומהם שלח לעשו אחיו ויצוום לקרא לו אדון כי מלך הר שעיר הוא וגדול ממני, וגם תגידו לו כי אני עבדתי בצאן לבן כפועל פשוט, ואתה אחי הנה גדול ומלך אתה, ובך נתקימו הברכות ולא בי ואני כמו עבד לך. אבל עשו אמר להם, אקח ממנו נקמה על מה שעשה לי וללבן אחי אמי, וחזרו אצל יעקב ואמרו לו כך דבר עשו כי לשפוך דם נקיים הוא בא, ויצר ליעקב ויתפלל אל ה' ויאמר הצילני נא וישמע ה' את תפילתו וישלח עוד גדוד של מלאכים רוכבי סוסים לובשי בגדי ברזל אנשי חיל וסוסי אש ומרכבי אש ויחרד עשו וישאלם לאמר למי אתם, ויענוהו ליעקב אנו, אז אחזתו רעדת מות וירא מאד ויפול מעל סוסו וחשב בלבו ואמר חלילה לי מדבר עם יעקב אחי ברע כי לא ינקה כל הנוגע בו, ונוסף על זה ראה עדרים באים כל עדר לבדו, ושאל למי אלה, אז אמרו לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו, אז אמר מה זה מנחה גדולה שלח לי יעקב. ולכן נכנע לבו לשלום ולא למלחמה ותעבור המנחה על פניו ורווח לבו.
ויעקב לן בלילה ההוא במחנה במעבר יבק ובלילה ההוא העביר את נשיו וילדיו וכל רכושו אל מעבר יבק לצד ארץ ישראל. ואחרי גמרו את הכל אז חזר על פכים קטנים של הילדים, ובאותו רגע ראה יעקב את המלאך והוא שרו של עשו שנברא מכבוד אב ואם של עשו המציל את עשו מכל רע, ואמר לו שלום כי לא ידעו, אז שם המלאך אצבעו על האדמה ותגעש ותרעש הארץ ויצא ממנה אש לוהט ולהבה בוערת, וכראות יעקב כך אמר לו האם בזה אתה מפחידני, אני לא מפחד מזה ותזוהר לך אל תגע בי כי אני לא מפחד מאש, וכבר זקני אברהם ניצול מאש, ועוד כתיב "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה" כי כבר נולד לי יוסף, ואתה לך לך למקום אחר ותעשה לך כשפים כאלה. אז ויאבק עמו במלאך ה' עד עלות השחר, ויעקב היתה לו חרב חגורה על מתנו, כי החרב ההיא היתה של מתושלח הנתונה לו מן השמים, ויהי במותו נתנה לנח הצדיק עד אברהם, והוא נתנה ליצחק בנו, והוא נתנה ליעקב כששלחו לפדן ארם אצל לבן, כי החרב הזו היתה לה סגולה גדולה מאד והורגת את כל מיני המזיקין, כי בזמנים ההם היו המזיקין הרבה ומתושלח שמו מעיד עליו כך מ"ת של"ח, ושלח זה כלי זין וחרב הוא ובה היו מפחדים בני האדם ממי שיש בידו חרב כזו, וכראות המלאך את החרב ההיא אז פחד מאד מיעקב, וזהו שאמר יעקב על שכם – "לקחתי בחרבי ובקשתי", ויהי כראות המלאך כי לא יכול לו אז נגע בכף ירכו ותקע ממקומה. ויאחוז יעקב את המלאך ולא נתנו לזוז ממנו, ובקש ממנו המלאך לעזבו כי עלה השחר והגיע זמן לשורר לפני ה' ולכן הואיל נא ושלחני, ענה לו יעקב לא אשלחך כי אם ברכתני, ותודה לי על הברכה שלי, הן גם אברהם זקני באו מלאכים אצלו וברכוהו. ואמר המלאך ליעקב אני לא באתי לברכך, ובאותו רגע התחילו מלאכים לומר שירה לפני ה' וגם הוא אמר שירה כי לא הרפה ממנו יעקב, וישמע יעקב את השירה ההיא ותחי רוח יעקב כשמעו השירה ההיא מפי המלאך, אז ירד מלאך רפאל בדבר ה' מן השמים וירפא את יעקב בירכו.
אז ענה המלאך ואמר ליעקב הנה אתה נדרת נדר לאמר שתעשר להקב"ה מכל אשר לך ולא עשרת עד היום את בניך אשר לך, אז קם יעקב ולקח את ראובן ודן וגד ואת יוסף ויציגם לבד כי הבכורות מקודשים, ולקח גם את לוי בנו שהוא אחד מעשר ואמר הנה העשירי יהיה קודש לה' ונהיה לוי קודש לה', והמלאך שרו של עשו עודנו ביד יעקב כי תפש בו ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, והכריחו והודה לו על הברכות, ואמר לו יעקב יעקב עזוב אותי ואני שמעתי כי ה' יבא לברך אותך בבית אל ויהי שמך ישראל ולא יעקב, כי אני ועשו ולבן לא יכלנו לך, וירף יעקב ממנו ויעבור את הנחל, ויבא אצל נשיו ובניו ויסדרם ללכת בדרך הלאה, וישם את השפחות וילדיהן ראשונים ואת לאה וילדיה ואת רחל ואת יוסף אחרונים כי חביבים הם יותר, והוא עבר לפניהם כי אמר טוב לי שאני אהרג ראשון ואל אראה במות הילדים, וזהו מה שאמר דוד המלך בתהלים כרחם אב על בנים ולא כרחם אם על בנים, כי האב הוא המחנך את הילדים יותר וגם מרחם עליהם יותר מהאם, והוא שאמר יואב לדוד למה כתב אדוני בספר תהלים כרחם אב על בנים ולא כרחם אם על בנים.
"ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה: ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך" (לב, ה-ו)&
עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי
יעקב אבינו שולח שיאמרו לעשו לא תוכל להלחם בי שהרי עם לבן גרתי, ופירשו רבותינו שתיבת "גרתי" גימטריא שש מאות ושלש עשרה כנגד תרי"ג מצות. ויש בזה כמה ביאורים:
א. ידוע מה שכתב רבנו מהרח"ו בשערי קדושה (ח"א שער א') דעל ידי קיום רמ"ח מצוות עשה ממשיך אדם חיות וקיום לרמ"ח אבריו, וע"י שס"ה מצוות לא תעשה ממשיך חיות וקיום לשס"ה גידיו, נמצא שאדם שמקיים תרי"ג מצוות ע"י זה מקיים ושומר את גופו. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (שבת מט.) "דכנסת ישראל נמשלה ליונה מה יונה כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצות מגינות עליהן", וזה שאומר יעקב לעשו הרשע לא תוכל לגעת בי לרעה שכן תרי"ג מצוות שמרתי ולא רק שמירה בעלמא, אלא במצב של קושי ונסיונות שהרי עם לבן גרתי, ובכל זאת במשך כל עשרים השנים שהייתי עמו תרי"ג מצוות שמרתי, [ואם תשאלני ומה עם מצות כיבוד הורים, כיון שאתה נשארת וכבדת את אבא ואני מקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" ואוהב אותך נחשב לי כאילו קיימתי בעצמי, ועוד מה אעשה, הלא בצווי אבא הלכתי לישא אשה] ולכן אמר יעקב לעשו ודאי לא תוכל לגבור עלי שהרי המצוות מגינות ושומרות עלי.
ב. עוד יש להסביר שאמר יעקב לעשו, ידוע לך שלבן הארמי קולו ושמעו הולך בכל העולם והיה מפורסם מאד שלא היה אדם בעולם שיכול להנצל ממנו מכיון שהוא מכשף גדול וראש גדול בקוסמים ואבי אבות הטומאה, ואביו של בעור, ובעור אביו של בלעם הקוסם, וכמה שרצה להרע לי לא הצליח ועשה כל מיני אופנים בעולם להרע לי. כי היה כוחו גדול מאוד בפיו להרוג לכל מי שירצה ובכל זאת לא הצליח עלי, ואם תאמר שזמן מועט לא הצליח להזיק לי דע לך עשרים שנה הייתי גר אצלו כמש"כ זה לי עשרים שנה בביתך והיה מפחד ממני ולא יכל להרע לי. ותדע לך כי כוחות הטומאה הגדולים ביותר הן קליפת שור וקליפת חמור, ולכן כתוב בתורה "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" כי ברגע שאדם חורש בשור וחמור הרי הוא מחבר את שתי הקליפות החזקות בעולם והן יכולות לכלות את העולם, ואומר יעקב לעשו דע לך כי הקליפות הגדולות הללו הן בידי "כחומר ביד היוצר". ולכן תחשוב טוב אם כדאי לך להרע לי כי לא תצליח, שהרי יצאתי מלבן בלא שהצליח להרע לי בשום אופן וכל מה שרצה לעשות לי לא הצליח.
ג. ביאור נוסף, אומר יעקב אבינו לעשו על מה תלחם בי, הרי אני לקחתי את העולם הבא ואתה קיבלת את העולם הזה, כמו שבירך אותך אבא "הנה משמני הארץ יהיה מושבך". שמא תאמר הרי יש לי נשים וילדים שור וחמור צאן ועבד ושפחה, כסף וזהב וכו', דע לך כי כל זה הוא אמצעי כדי לקיים את המצוות, שהרי כדי לקיים מצות פריה ורביה הייתי חייב לישא אשה, ואני רציתי את רחל בלבד, אך לבן נתן לי את לאה ושוב לקחתי את רחל שרציתי, ואת השפחות הביאו לי נשותי כדי להבנות מהן. וכיון שיש לי נשים וילדים אני צריך כסף ורכוש כדי לפרנסם, וכן על זה הדרך מוכרח אני בכל מה שאתה רואה כדי לקיים תרי"ג מצוות ולזכות להגיע למקום ששייך לי, שהוא העולם הבא, ולכן אמר לו "עם לבן גרתי" – ותרי"ג מצוות שמרתי, ולכן ויהי לי שור וחמור וכו', ומה לך להלחם בי.
ד. ועוד ביארו שהנה עשו בא להלחם ביעקב לא מלחמה פיזית בלבד, אלא גם מלחמה רוחנית שהביא עמו את כוחות הטומאה – ס"מ ופלונית, וס"מ עולה בגימטריא מאה שלושים ואחד, (סמא"ל = 131) ופלונית גימטריא שלה ארבע מאות ושמונים (לילי"ת = 480), ושניהם יחד עם הכולל שלהם שווה שש מאות ושלש עשרה, ואמר לו יעקב איני מתירא מכוחות טומאה אלו, כי יש לי כנגדם את תרי"ג המצוות שמגינות עלי.

החנופה – מותר להחניף לרשע בעולם הזה
"ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה" (לב, ה)&
הקשו המפרשים למה קרא יעקב לעשו אדונו, ולעצמו עבד – עבדך יעקב – ללמד דעת את העם שמותר להחניף לרשע בעולם הזה.
וכן מ"ש – ויקרא את עשו בנו הגדול (כז, א), למה קורא לו בנו הגדול, אלא למדנו שמחניפין לרשעים בשעתן, לפי שראה שעולם הזה בידו, קרא לו בנו הגדול.
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בעולם הזה לפי שהשעה ביד עשו אתם מחניפים, וכביכול אף מלכותו אינה מתבוססת, אבל לעתיד לבוא מלכותו מתבוססת ואני פורע ממנו שנאמר (עובדיה א' כ') "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" אותה שעה "והיתה לה' המלוכה".
ואתנח בה סימנא מאהבה ראשי תיבות מחנפין את הרשעים בעולם הזה.
ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה מ"א ע"ב) יכול אדם להחניף לחמשה, וסימנן אחרי ראות"י את פניך ראשי תיבות רשע אשה יצר תלמידו ורבו.
ובזוהר (פרשת וישלח דף קע"א ב'), "והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים" (בראשית לג, ג), הקשה הזוהר, יעקב שהוא המושלם שבאבות והקדוש ברוך הוא בחר אותו לחלקו, איך השתחוה לעשו הרשע שהוא מצד אל אחר וכל המשתחוה לו משתחוה לאל אחר, וכתוב (שמות ל"ד י"ד) "לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו", ואם תאמר יעקב השתחוה לעשו בגלל שאמרו תעלא בעידניה סגיד ליה (שועל זמנו – דהיינו בזמניו הטובים, תשתחוה לו), זה אינו כך, מאחר שעשו כאל אחר היה, ויעקב לא השתחוה לעשו ולחלקו כלל, אלא שכתוב (שמות כ"ג ב') "וישתחו ישראל על ראש המטה", וכי ליוסף בנו השתחוה, אלא למקום השכינה השתחוה, גם כאן ביעקב כתוב והוא עבר לפניהם, מי זה – והוא, זו השכינה העליונה שהיתה הולכת לפני יעקב, וזו השמירה העליונה, כיון שראה יעקב שהשכינה עברה, אמר זה הזמן להשתחוות לפני הקדוש ברוך הוא שהלך לפניו, כרע והשתחווה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו, ולא כתוב וישתחו לעשו אלא כיון שראה שהקדוש ברוך הוא עבר לפניו, השתחוה לעומתו, שלא ראוי להשתחוות לאחר חוץ ממנו.
אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם שנאמר (איוב ל"ו ב') "וחנפי לב ישימו אף", ולא עוד אלא שאין תפילתו נשמעת שנאמר (שם) "לא ישועו כי אסרם" שנאמר "וחנפי לב ישימו אף". ובסוטה אמרו שנתחייבו ישראל כליה על שהחניפו לאגריפס המלך ואף על פי שהיה מלך וירא שמים ועניו, והטעם שמביא אף, לפי שהאל"ף היתה כתובה – אף, ראה הקב"ה שאין העולם יכול להתקיים הטיל למד בתוכה והוא למוד התורה, והחנף שאין למודו חשוב למוד, הסיר הלמד ונשאר אף.
ובסוטה (שם) אמרו וכשהגיע לפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (דברים י"ז ט"ו) זלגו עיניו דמעות, מאחר שאביו לא היה מישראל, והמקרא הזה פוסלו מן המלכות, אמרו לו אל תתירא אגריפס, אחינו אתה (אמו מישראל רש"י) תנא משמיה דרבי נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס, אמר רבי שמעון בן חלפתא מיום שגבר אגרופה של חנופה, נתעותו (לפי גליון הש"ס שם) הדיינין ונתקלקלו המעשים, ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים מעשיך.
עוד אמרו רז"ל אמר רבי ירמיה בר אבא, ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה, כת ליצים, וכת חנפים, וכת שקרנים, וכת מספרי לשון הרע, כת לצים דכתיב (הושע ד ה') "משך ידו את לוצצים". כת חנפים דכתיב (איוב י"ג ט"ז) "כי לא לפניו חנף יבוא". כת שקרנים דכתיב (תהלים ק"א ז') "לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה", כת מספרי לשון הרע דכתיב (שם ה' ה') "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, צדיק אתה ה' לא יגור במגורך רע". ואלו ארבע כתות פוגמים בארבע אותיות שם הוי"ה, כת לצים פוגמין ביו"ד ומתמעטים מזונותיהם, וזה רמז משך יד"ו את לוצצים, כי מאות יו"ד המזון נשפע שנאמר (תהלים קמ"ה ט"ז) "פותח את ידיך – יוד"ך". כת חנפים פוגמים בה"א, וכת שקרנים פוגמים בוא"ו שהוא"ו היא אות אמת, וכן מספרי לשון הרע פוגמים בה"א אחרונה. (זוהר הקדוש).
וכתב הר"ח בשם המקובלים שד' כתות אלו מתגלגלים בארבע חיות טמאות – שפן ארנבת גמל חזיר, וכנגד אלו יש ארבע קליפות למעלה להעלות מעשה החוטא בארבעה דברים אלו ולהענישו בגהינם לעד לעולם.
וכתב הקדוש "בעל ראשית חכמה" שהחנופה חמור יותר מעובד עבודה זרה – שהיא עץ ואבן ושמש וירח וכו', אבל החונף הוא עובד לממרה ה' יתברך ומורד בו. ועוד כי העובד עבודה זרה עובד לדבר אחד, אבל החונף אין קץ לנעבדיו. ועוד העובד עבודה זרה אין ענינו נסתר ונזוהרים ממנו בני אדם, אבל החונף אין כפרנותו נראית ובטוחים עליו.
אתה הראת לדעת כמה גדול עוון זה וכמה החמירו בו רבותינו זכרונם לברכה, ולכן צריך להזוהר בו ולהזהיר ממנו, ויש מעט מזער מדורינו אלה שאין מחשיבין עוון זה לכלום, וכמעט אינם חושבים אותו כמו העבירות שאדם דש בעקביו, ואם כן כיצד יהיה נמחל להם וכיצד מתקבלת תפילתם, שנאמר (איוב כ"ז ח') "כי מה תקות חנף בי יבצע" וכו' הצעקתו ישמע אל, הכתיב כי לא לפניו חנף יבא. לכן צריך כל אדם להיות דוחק ונכנס ולהתפלל ולחזור ולהתפלל עד שתתקבל תפילתו וראשי תיבות יבצע יתפלל בוקר צהרים ערב.
ותנא דבי אליהו (רבא ט"ו כ"ט) חורשי רע, ומהפכי דברים, ומפטירי שפה, ומחליקי לשון עליהם הכתוב אומר (תהלים ל"ה ו') "יהי דרכם חושך וחלקלקות" וכו'.
ואמר חסיד אחד לתלמידיו אילו לא היה לכם עוון הייתי מפחד עליכם בדבר שהוא גדול מן העוון, אמרו לו מה הוא, אמר להם הגאות והחונף.
בני, צאו וראו כמה קשה מדת החונף, שכל מקום שהחנופה מצויה, שם גלות מצויה, שכך אמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה מ"ב א') כל עדה שיש בה חנופה לסוף גולה שנאמר כי עדת חנף גלמוד, ולא עוד אלא שכל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה, שכן בכרכי הים קורץ לנדה גלמודה, כלומר גמולה דא מבעלה כלומר פרושה מבעלה, והוא מלשון ויגמל, ולא עוד אלא שכל מי שיש בו חנופה אשה של גהינם אוכלתו כענין שנאמר (איוב ט"ו ל"ד) "ואש אכלה אהלי שוחד", שאין לך לא שוחד דברים ולא שוחד ממון שאין בהם חנופה, שכך אמרו חכמנו זכרונם לברכה, כל המודה לרשע סופו נופל בידו או ביד בנו, שכן מצינו גבי חנניה בן עזור.
בני אם ראיתם חברכם נוהג שלא כשורה תוכיחוהו בינו לביניכם אולי ישמע לכם ויתחרט וישוב מדרכיו המכוערים, ואם הוכחתם אותו ביניכם ובינו פעמים רבות ולא שב, תוכיחוהו עוד ולא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת לגרום עלינו שנאה ואיבה ולהתקוטט עמו, הרי כבר נאמר (תהלים קל"ט כ"א) "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט", ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (יומא פ"ו ב') מפרסמין את החנפים מפני חילול ה' שנאמר (יחזקאל ג' כ') "ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו", ולמה נותן הקדוש ברוך הוא מכשול לפניו, כדי לפרסם מעשיו לכל, שאם יארע בו פורענות ידעו הכל כי מעשיו הרעים גרמו לו, ולא ירננו אחרי מדת הדין.
"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (לב, כה) – אב"ק ראשי תיבות אקמצא בר קמצא והגיע עוון זה עד כסא הכבוד זה בית המקדש וזה רמז וי – אבק, וי שנעשה על ידי קמצא ובר קמצא שנחרב הבית בשביל שנאת חנם, כי לא היתה שנאה ממש בין בעל הבית לבר קמצא, דאם לא הכי למה בא בר קמצא לביתו, אלא שנאת חנם היתה וכדי שיחניף בעל הבית לקמצא.
אופן אחר, ויאבק רמז לחרבן בית ראשון בשביל עוון עבודה זרה, ורמז אבק גימטריא עג"ל, שהעלו אבק עד שהחריבו בית המקדש שנקרא כסא הכבוד שנאמר כסא כבוד מקום מקדשנו.
"ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה" (לב, ו)&
שור זה – יוסף, חמור זה – יששכר, צאן אלו – ישראל, עבד זה – דוד, שפחה זו – אביגיל.
"וארבע מאות איש עמו" (לב, ז)&
קשה לפ"ד רז"ל שהיו מלאכים ממש ששלחם הקב"ה לשמרו, למה הפחידוהו בדברים אלו, היה להם לומר לו אל תירא כי אנחנו שלוחים לשמרך. וכתב רבינו יוסף חיים בספרו "עוד יוסף חי", שהם אמרו לו מה שעושה עשו הכנה להרע לו כדי שלא יאמין בו, אך בשרו אותו בשורה טובה ברמז, באמרם וארבע מאות איש עמו, כי ארבע מאות הוא מספר אות ת', ותצרף אותה עם אותיות עשו יהיה צירוף "תושע" למפרע, ע"ד שאמר תושע יהודה וישראל ישכון לבטח, כן הן בשרו אותו אע"פ שהוא הולך לקראתך להלחם בך, אל תדאג מן הצרה הזאת כי לסוף תושע אתה מזאת הצרה. ולז"א וארבע מאות איש עמו שהוא מספר ת' מצטרפת עמו, דהיינו עם אותיות עשו, ואז יהיה למפרע צירוף תושע.
ויירא יעקב מאד ויצר לו (לב, ח)&
ויירא יעקב" שמא יהרג, "ויצר לו" אם יהרוג הוא את אחרים. (רש"י)
לכאורה יש להבין, למה היה חושש פן יהרוג את עשו, והלא בדין הוא שיהרגנו וכמו שאמרו רבותינו חז"ל בתלמוד (סנהדרין עב.) "הבא להרגך השכם להרגו", ונראה לומר, כי הנה אמרו חכמינו על נירון קיסר שהיה ממלכי אדום ונתגייר ויצא ממנו רבי מאיר (גטין נו.) וכידוע נקרא רבי מאיר בשם "אחרים" מאן אחרים רבי מאיר (הוריות י"ג).
וזהו שכתב רש"י "ויצר לו שמא יהרוג את אחרים" צר היה לו ליעקב אבינו שמא יהרוג את עשו, שממנו עתיד לצאת רבי מאיר המכונה בשם אחרים.
ויש מפרשים, על פי משל: מעשה שהיה במלך צרפת שהיה לו יועץ חכם חרשים חוזה בכוכבים ובקי באצטגנינות, והיה מגיד לו תמיד נסתרות ועתידות, והמלך היה מאמין בו מאד לרוב חכמתו, ויעשירהו ויכבדהו. והנה יום אחד נהפך לב המלך עליו, על ידי הולכי רכיל שדיברו על היועץ לשון הרע מרוב קנאתם בו, שכאילו קשר היועץ קשר עם אויבי המלך להדיחו ממלכותו, ותיכף גזר אומר להביא לפניו את היועץ, ועלה בדעתו להכנס עמו בדברים טרם יהרגנו כדין מורד במלכות.
והנה כאשר הובא החוזה בכוכבים לפני המלך, פנה המלך בשאלה: האם יש בידך לחזות מה צפוי לך בעתות כאלה, ויאמר החוזה: יש ויש, אמר לו המלך: אם כן הגידה נא לי יום מותך. ויבהל החוזה מאד שהרגיש כי רעה נגד פניו. ויתבונן לחשוב במשטר הכוכבים בלוחות שלפניו, ויעש כן בחכמה למראה עיני המלך, כאילו הוא רואה במשטר הכוכבים והמזלות. ואחר איזה רגעים השתנו פניו, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. ויאמר למלך: אדוני המלך 2 הכוכבים גילו לי כי סכנה גדולה מרחפת על ראשי, אולם צר לי מאוד כי על ידי הכוכבים נודע לי שיום מותי יהיה לפני יום מותו של המלך כמה ימים, ולא על עצמי אני דואג, אלא על אדוני המלך כי קרב קצו, וקץ ממלכתו האדירה…
וישתומם המלך למשמע אזניו, כי דברי החוזה הטילו עליו אימה ופחד, ויירא לנגוע בו, ואז הוציא לאור משפטו, ויצא זכאי לפני המלך, ואדרבה שם המלך משמר ללוות את היועץ בכל אשר ילך, כי האמין שדברי חזונו יבואו באחרית הימים, ועל זה נאמר: (קהלת ז', י"ב): "החכמה תחיה בעליה".
והנמשל, הנה ידועים דברי חכמינו (סוטה י"ג.) שרבקה נתנבאה שיעקב ועשו ימותו ביום אחד, כמו שנאמר: "למה אשכל גם שניכם יום אחד", ואף על פי שמיתתם לא היתה ביום אחד ממש, מכל מקום נקברו ביום אחד, שכאשר ערער עשו על קבורת יעקב במערת המכפלה, נטל חושים בן דן מקל והכה בראשו של עשו ובא יהודה והשלים הריגתו כמו שכתוב : "ידך בעורף אויבך". נמצא שדברי רבקה : "למה אשכל גם שניכם יום אחד", נאמרו ברוח הקדש, ולכן "ויירא יעקב" – שמא יהרג, "ויצר לו" – שמא יהרוג, ואז ימות גם הוא כאחיו, לקיים נבואתה של רבקה (ממרן הראשל"צ הגר"ע יוסף זצוק"ל).
ויש מפרשים "ויירא יעקב" מתיירא היה יעקב אבינו מפני הקטרוג, על שלא קיים במשך עשרים ושתים שנה מצוות כיבוד אב ואם, מה שעשו כן קיים באותו זמן, ומרומז ב"ויירא", כפי שנאמר "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג), "ויצר לו" על שום שנשא שתי אחיות לנשים, ומרומז ב"ויצר" כפי שנאמר "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור" (ויקרא יח, יח)
ולפיכך חצה את בניו לשני מחנות, מחנה אחד של לאה וילדיה, ומחנה שני של רחל וילדיה, אמר לפחות ינצל מחנה לאה שלא נשאה לו באיסור ולא תסבול בגלל האחרת. (מלא העומר. דעת זקנים מבעלי התוס')
ויש מפרשים "ויצר לו" היה מיצר על מיתת אביו יצחק, כלומר מאחר שאמר עשו "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", חשב יעקב שמא אביו מת ולכן החליט עשו לצאת לקראתו להרגו. (תולדות יצחק הובא בפי' כלי יקר)
"ויירא יעקב מאד ויצר לו" (לב, ח)&
רבינו יוסף חיים ע"ה אומר כי לצדיק אסור לפחוד וצריך לבטוח בהקב"ה, וא"כ צריך להבין איך יעקב פחד מעשו, וזה "ויירא יעקב מאד" – שבגלל שיעקב פחד, אז "ויצר לו" – שאמר סימן שאין לי יראת שמים מספקת, ולכן נצטער על היראה שלו.
וכמו שמובא בחובת הלבבות (שער אהבת ה' פ"ו) מעשה בחסיד אחד שהלך במדבר ותעה בדרכו, אמרו לו איך לא היה לך פחד בלילות כשהיית במדבר, אמר להם אם יש לי פחד מה' אין לי עוד פחד – שכל הפחדים האחרים מתבטלים ממני, משל לאדם שפגש במדבר ארי וכלב ממי הוא ירא, מהארי, ושוב, פחד הכלב לא עושה בו שום רושם. כך מי שמפחד מהקב"ה הפחד מהאחרים לא עושה בו רושם, וכן אמרו חכמי המוסר "פחדך הסיר ממני כל הפחדים" וזהו מה שכאן יעקב נתיירא כיון שראה שהוא פוחד מאחרים סימן שהפחד שלו מהקב"ה אינו בשלמות.
"והיה המחנה הנשאר לפליטה" (לב, ט)&
יעקב שם מרחק של יום בין מחנה למחנה כיון שאמר אם יהרוג מחנה אחד, גם באותו יום ימות, וכיון שיש מרחק של יום אז בודאי המחנה הנשאר יהיה לפלטה.
ראייתו מרחוק של החפץ חיים, כשעלה היטלר יש"ו צורר היהודים לשלטון בגרמניה (בשנת תרצ"ג 1933), פנה אחד מראשי הישיבה בראדין אל ה"חפץ חיים" בשאלה: מה יהיה עתה גורל אחינו בני ישראל, נוכח כוונת הצורר הגרמני להכחיד חס ושלום, את עם ישראל.
השיב ה"חפץ חיים" בקול רם ורועם: מטרה נפשעת זו לא תוגשם לעולם, צוררים רבים קמו עלינו לכלותינו, אך מעולם לא עלה בידיהם לגזור כליה על עמנו בארצות פזורינו, וכבר מרומז על כך בתורה: "והיה המחנה הנשאר לפליטה".
הבין השואל מתשובת ה"חפץ חיים" שאמנם קרובה הסכנה המרחפת על קהילות ישראל באירופה, והוסיף לשאול: רבינו, באיזה קיבוץ יהודי יקוים בימינו "והיה המחנה הנשאר לפליטה".
ה"חפץ חיים" הרהר מעט בעיניים עצומות, ואחר כך אמר אף זאת מפורש בהפטרה לפרשת וישלח "ובהר ציון תהיה הפליטה… והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום (וישרפו את בית עשו) ולא יהיה שריד לבית עשו" (עובדיה א. יז ־ יח).
"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" (לב, יא)&
נקדים מאמר רז"ל (מס' סוטה ה ע"א) אפילו שצריך אדם להתנהג במדת הענוה ולהיות שפל, אפ"ה ת"ח מותר להתגאות שמינית משמינית מהגאוה, ושמעתי משם ר' יוסף חיים זאננפעלד זצ"ל, שמינית משמינית, ר"ל פרשה שמינית מהתורה ופסוק שמיני, וזוהי פרשת וישלח, שהיא הפרשה השמינית, והפסוק השמיני הוא קטנתי מכל החסדים, ללמד, שת"ח אפילו גאוה מועטת לא יתגאה, אלא יהיה כיעקב אבינו שהקטין עצמו ואמר קטנתי מכל החסדים, כסברת רב נחמן שאמר, לא מינהּ ולא מקצתהּ, דכתיב תועבת ה' כל גבה לב.
ובספר "חנוכת התורה" כתב על מאמר רז"ל שהניח הקב"ה כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, וקשה, למה השרה שכינתו על הר סיני שהוא הר, היה משרה על מקום מישור ונמוך. ותירץ שההר הגבוה שבהרים הוא הר תבור, והר סיני היה שמינית שבשמינית של הר תבור, וזהו הטעם של מאן דאמר בגמרא שצריך להיות לו לת"ח שמינית משמינית מגאוה. למד — ממה שהשרה השי"ת שכינתו על הר סיני.
"כי במקלי עברתי" (לב, יא)&
מטה זה היה עד יהודה והיה ביד אהרן והיה ביד משה, והיה ביד דוד והיה ביד כל מלך, ויהיה ביד מלך המשיח.
יעקב אבינו סילק והניח הברכות לאחרית הימים
הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים (לב, יב)&
צריך להבין מדוע פחד יעקב כל כך, הלא היה גיבור חיל, כמו שדרש רבי יוחנן במדרש (בראשית רבה ע, יא) רבה על הפסוק "ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר" (בראשית כט, י) כמי שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית, למרות שהיו דרושים כמה רועים כדי לגלול את אותה האבן, מכל מקום יעקב לבדו גלל את האבן בקלות. וכן כפי שכתוב "ויקחם ויעבירם את הנחל" (בראשית לב, כד) שעשה יעקב עצמו כגשר והעביר את הבהמות ואת המטלטלים מקצה הנחל אל העבר השני (רש"י שם), ומלבד כל זאת הלא כתוב במדרש שרבקה שלחה עם יעקב כמה אנשים גבורים כשברח מעשו ואם כן מדוע פחד יעקב.
וביותר יקשה והלא הקדוש ברוך הוא הבטיח לו "ושמרתיך בכל אשר תלך" ואם כן מה צורך בתפילה זו.
אלא לא סתם נלחם יעקב אבינו בעשו כי אע"פ שברגע אחד יכול היה לנצח את עשו ושרו, הוא נלחם והתפלל על דורות הבאים.
והענין יובן על פי משל: היתה עיר אחת שהיו בה כמה חולים ולא היה שם רופא, ושר העיר היה יושב רחוק מאד בעיר אחרת ועמו היה רופאו האישי. והנה באותה עיר שלא היה שם רופא, היה איש אחד יקר ונכבד ואהוב על השר, והאיש הזה לא היה חולה, רק היה לו כאב ראש קל אשר היתה לו אפשרות להתרפא ממנו בקלות, אבל החליט בדעתו להפריז על המדה ולהגדיל את ענין מחלתו, והיה גונח וצועק אוי אוי. כשנודע לשר על מחלתו של ידידו, שלח אליו מיד את רופאו האישי, בני ביתו השתוממו עליו על מה הטריח את הרופא, אמר להם: מטרתי היתה שהרופא יגיע לעיר כדי לרפאות את אנשי העיר, ולכן עשיתי את עצמי חולה, כדי שהרופא יגיע אלי, ובהזדמנות זו ילך גם לאנשי העיר לרפאותם.
והנמשל, הקדוש ברוך הוא הביט על הדורות הבאים ועל המאורעות שיבואו עליהם, וראה שלא יהיו להם הרבה זכויות כדי להושיעם מצרתם, על כן ברוב חסדו גלגל דוגמת המאורעות האלו על האבות, כדי שהם על ידי תפילתם ישיגו ישועות מאתו יתברך, ותפילתם תשפיע גם על הדורות הבאים.
ועל כן אמר יעקב אבינו "הצילני נא מיד אחי", כי ראה והבין שכל מקרה וצרה אשר קרה לו, היה לנס ואות לדורות הבאים, שיקרה גם להם כמקרה הזה כדמותו וכצלמו, ותפילתו היתה מכוונת גם לדורות הבאים. והשם יתברך שמע את תפילתו והבטיח שהוא מושיעם בזכותו של יעקב, דהיינו שיושיע בעתיד את עם ישראל בזכות יעקב (אהל יעקב).
ובזכות זה גם עם ישראל נצלו מבני בניו של עשו – עמלק והמן וכיוצא בהם. וראשי תיבות של "הצילני נא מיד" עולה המן. (בעל הטורים).
הצילני נא מיד אחי מיד עשו – גם שהרשע נראה כאח – כאוהב צריך להיזהר ממנו
יעקב מתפלל לקב"ה הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים. וקשה מדוע כפל דבריו ואמר מיד אחי מיד עשו.
אלא ידוע שעשו הוא אדום, והמטרה שלו היא ח"ו להעביר את ישראל מן העולם, ופעמים בא בכח הזרוע – חרבות ופצצות, וכשרואה שא"א לנצח את ישראל כי הם הולכים בדרך ה' ושומרים תורה ומצוות, אז בא בדרך האהבה ואחוה כדי להחטיא את ישראל, ומביא להם מתנות של אופנה חדשה פלאפונים אייפונים אינטרנט, כדי להחטיא את הנשמה ולבטל אותם מן המצוות, ועי"ז יכול להכות בהם ח"ו, ולכן התפלל יעקב על שתי דרכים אלו.
ואמרו רבותינו משל למה הדבר דומה, לרוח ושמש שנלחמו על אדם אחד מי יכול להוציא את בגדיו, הרוח אמרה הכח שלי יוריד לו את הבגדים, באה רוח חזקה ולא יכלה, באה רוח חזקה יותר ולא יכלה, וככל שבאה בעצמה גדולה יותר, אדרבה האדם התלבש יותר, באה השמש ואמרה אני לא צריכה להלחם בכח, אלא בנחת, הוציאה השמש את קרניה וחיממה את האיש, ולאט לאט הוריד בגד אחרי בגד.
וזה שהתפלל יעקב – "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים". תציל אותי בעיקר מהאהבה של עשו הרשע.
"ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו" (לב, יד)&
ויקח יעקב מן הבא בידו – מה הכוונה מן הבא בידו, והמכוון בזה, כי יעקב שלח לעשו צאן, אך הצאן לא רצו ללכת לעשו, כיון שהם גלגולים ולא רצו ללכת לרשע כזה, [ואמר האדמ"ר מקוזני"ץ אני הייתי אחד מהצאן ואני זוכר את השירה ששר יעקב אבינו, ואחרים זוכרים את השוט שהיכה בהם], ולכן יעקב לקח מהצאן רק את מי שרצה ללכת לעשו – אלו שלא היו מגולגלים, וזה שכתוב "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו".
"וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו" (לב, יד)&
שמעתי משם רבנו תם ז"ל "ויקח מן הבא בידו", ממה שדרך האדם להביא בידו, והוא הנץ שקורין אותו בלעז אסטוב, שהמלכים והשרים מוליכין אותו בידם לצוד בו עופות, והוא דבר חשוב מאוד בעיניהם, לפי שצדין בו בלי פריסת מכמורת ופח ומצודה, ויעקב ידע בעשו אחיו כי היה איש שדה ויודע ציד לכן נתנו במתנה.
"וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו" (לב, יד)&
הרב דברי יואל הביא את דברי הזוהר הקדוש פרשת אמור ברעיא מהימנא, בחודש השביעי באחד לחודש וגו', ביומא דראש השנה נפיק יצחק וקרא לעשו ואמר לו צודה לי צידה ועשה לי מטעמים וכו', ויעקב אזל באינון יומין דבין ראש השנה ליום הכפורים וישב בתשובה ושם עצמו בתענית, עד שבא יום הכיפורים ועשו בא וארבע מאות איש עמו כל המקטרגין זומנו לקטרג עליהם, מיד ויירא יעקב מאוד וייצר לו וכו' עד שנטל עצה ואמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני. ויקח מן הבא בידו מנחה… עזים מאתים ותישים עשרים וגו', והמקטרג ההוא הלך במנחה הזו ופרש מהם, מה כתוב אחר כך ויעקב נסע סוכותה כיון שישבו בסוכות הקדוש ברוך הוא שמח בבניו. עד כאן לשון הזוהר.
ודרשו כל הפרשה על ראש השנה ויום הכיפורים, והמנחה לעשו על השעיר המשתלח ובודאי יעקב אבינו כיון בכל עשיותיו לדורות כמבואר.
אמנם אין מקרא יוצא מדי פשוטו ויתפרשו הדרשות הללו לפי פשוטו של מקרא.
ויתבאר הענין לפי מה שכתב הרמב"ן דיש בשליחות זו רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשה דברים שהזמין הוא עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה, בדרך מלחמה לברוח ולהנצל, ועוד יש לימוד דעת לדורות הבאים, להתנהג בהכנעה נגד עשו ובניו, ולא לבקש שררה ושלטונות.
"ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו" (לב, יד)&
מה זה "מן הבא בידו", ונראה לומר ע"פ מה שכתוב (מלכים א', י"ח כ"ג-כ"ה) על אליהו הנביא ונביאי הבעל, שלקחו שני פרים, פר אחד להקריב להקב"ה ופר אחד להקריב לבעל, ומי שירד לו האש הוא הצודק, והפר שעלה בגורלו לנביאי הבעל לא רצה ללכת ולהקרב ע"ג המזבח של העבודה זרה, ובא אליהו ואמ"ל גם אתה מקדש שם שמים – שלא יצא אש לנביאי הבעל, ושמע כך והלך.
וגם פה אומרים בדרך דרש: כשרצה לשלוח מנחה לעשו, העזים לא רצו ללכת, כיון שעד עכשיו הם היו תחת רשות הצדיק ועכשיו ילכו לרשותו של הרשע, ולכן אמר "ויקח מן הבא בידו" – שלקח אותם בחזקה בעל כרחם, ואמר להם אתם חייבים ללכת בשביל שתצמח לי מזה טובה – שעשו יתרצה לי.
וא"כ נלמד מפה כמה אדם יהא לו חשק להיות במחיצת הצדיקים ויראי ה', כמו הצאן של יעקב שלא רצו ללכת ממנו כי התאוו להיות במחיצת הצדיק, והוצרך לקחתם בעל כרחם.
פירוש אחר אומר רבינו יוסף חיים ע"ה: שיעקב ראה שלבן מרמה אותו ולא נותן לו כלום מהצאן, התחיל גם הוא לרמות את לבן ע"י שפיצל את המקלות בשקתות המים שילדו לו עקודים נקודים וברודים. וכיון שהצאן הזה בא לו ברמאות לא רצה ליהנות מהם ושלח אותם מנחה לעשו אחו, וז"א "ויקח מן הבא בידו" – את מה שהגיע לו ע"י התחבולות שעשה בידו, אבל אלו שבאו בדרך טבעית ע"י העדרים עצמם, אותם הוא השאיר אצלו כיון שהגיעו לו בהיתר גמור.
ורואים מזה כמה זהירות צריך האדם להזוהר בממון חבירו שיראה שממונו יבוא לו בהיתר גמור בלי שום פקפוק.
"עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים ואילים עשרים" (לב, טו)&
יש רמז במה שיעקב שלח לעשו עזים מאתים, ותישים עשרים, רחלים מאתים ואלים עשרים, ס"ה ת"ם כי שלח אותם יעקב איש ת"ם לעשו הנקרא מ"ת.
ושמעתי מפי מו"ר חכם יוסף עדס זצ"ל שיש מדרש פליאה שיעקב אבינו שלח לעשו אחיו מת ורגליו בתוכו והוא פלא, ופירש ששלח לו מרגליות שתחילה אות מ' ובסוף ת' יחד מת ובאמצע אותיות רגליו.
"ורוח תשימו בין עדר ובין עדר" (לב, יז)&
אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותן זו אחר זו, אלא הרווח להם מצרותיהם. באותה שעה נשא יעקב את עיניו וראה את עשו שהוא בא מרחוק ותלה עיניו למרום ובכה ובקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא, ושמע תפילתו והבטיחו שמושיען מכל צרותיהן בזכותו שנאמר (תהלים כ' ב') "יענך ה' ביום צרה, ישגבך שם אלהי יעקב".
"ויצו את הראשון לאמר כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך" (לב, יח)&
מובא בילקוט ראובני: ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך, בזוהר פיקודי עמוד תי"ד כתב: גבי יונה כתוב (יונה א' ח') "ויאמרו אליו הגידה נא באשר למי הרעה הזאת מה מלאכתך ומאין תבא, מה ארצך ואי מזה עם אתה", הפסוק הזה צריך להתבונן בו, בסוד החכמה שאל השאלות האלו, הגידה נא באשר למי וכו', האם אתה בא מזרע יוסף, שהים כיון שראה ארונו של יוסף מיד נבקע, ונהיתה יבשה דכתיב (תהלים קי"ד ג') "הים ראה וינוס", ועל זה שאלו אותו – "באשר", כלומר בזכות יוסף שאמר באשר את אשתו, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים (בראשית ל"ט ט'). ואי מזרע יוסף באתה, התפלל עלינו שישתוק הים מזעפו, "למ"י" – ואם מזרע יעקב באת דכתיב למי אתה ואנה תלך, ואלה היו מלאכים קדושים ששלח בשליחותו וניצול מצרתו, התפלל עלינו לרבך וישלח מלאכים וננצל מצרתנו זו.
"ויעבר את מעבר יבק" (לב, כג)&
יב"ק – הוא שם נהר, יעקב ראה עצמו בצער גדול שלא ענהו ה' זיכך מחשבתו וידוע אצלו מעולם להכניס מחשבתו בשער השמים, וזהו ויעבר את מעבר יב"ק ויעבור בסוד ויעבור אברהם בארץ, וכן ויעבור ה' על פניו ויקרא, שהוא שם המפורש של ע"ב היוצא מפסוק ויסע, ויבא, ויט, שיש בכל פסוק ע"ב אותיות והוא עלה רי"ו כמנין ארי"ה שאג, והוא ויעבר ע"ב רי"ו, בסוד שבחרו לו אבותיו, ואז בתפילתו עלה למעלה ועבר את כל הרקיעים בתפילתו בכונתו בכח צירוף שלש שמות שיש בהם י"ב אותיות, והוא שם של אלישע שהוא אהיה אדנ"י הויה, שיש בהם י"ב למספר בני ישראל ועולה מספרם קי"ב – שם אלהי יעקב – יב"ק. כי ביעקב יש יב"ק, נשאר בשמו ע' רמז לשם ע"ב ולשבעים סנהדרין שיצאו ממנו, וזהו יב"ק, יעננו ביום קראנו.
המלחמה של יעקב בשרו של עשו
"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (לב, כה)&
יעקב העביר את משפחתו את נחל יבק אבל אח"כ חזר כיון ששכח פכים קטנים, ואז "ויאבק איש עמו", חיפש היכן הוא יכול לפגוע ביעקב ולא מצא, כי היה שלם במצוות שהן כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים מה עשה "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" ובזה יכל לו כיון שהשר של עשו שולט בגיד הנשה, ושם היכה אותו, והיו נאבקים, עד עלות השחר – שזה קץ הגאולה, "ויאבק איש עמו" שהיו מעלים אבק עד לב השמים, "אבק" ר"ת אות ברית קודש, שבזכות ששמר יעקב על אות ברית קודש ניצל.
וכשפגש עשו את יעקב ראה אותו כי נעשה איש זקן עוטה מעיל, כולו אבק, צולע על ירכו ופניו מלאות פחד ורעדה, וכל הלילה לא ישן כי עשה מלחמה עם המלאך ונחלש מאד, ותארו מפחיד ומזעזע לב, ועשו חשב לפגוש עשיר גדול וחזק וסוסיו רצים לפניו, וכאשר ראה את יעקב כך, אמר כבר עברו עשרים שנה משקיבל את הברכות ועדיין לא התקיימו בו, א"כ כנראה כבר לא יתקימו, אבא אמר הוה גביר לאחיך, והנה הוא חלש ותשוש. אבא אמר ישתחוו לך בני אמך, והנה אדרבה הוא השתחוה לי, וא"כ אין לי לקנא בו.
וכתוב בשם החפץ חיים זצ"ל, מדוע נאבק המלאך עם יעקב שהיה האחרון שבאבות, ולא נאבק כבר עם אברהם אבינו.
אלא את אברהם אבינו עמוד החסד, ואת יצחק אבינו, שפשט צוארו למזבח, את זה היה המלאך יכול היה לסבול.
אבל את יעקב אבינו שהוא עמוד התורה, את התורה הוא אינו יכול לסבול בשום פנים ואופן.
ללמדנו כי עיקר השתדלות המלחמה של היצה"ר הוא על לימוד התורה, ולכן ויגע בכף ירך יעקב, הם תמכין דאורייתא.
וזה שכתוב "ויבא יעקב שלם" אמרו רבותינו שלם – בגופו, שלם – בממונו, שלם – בתורתו. ופירש רבי שמעון מאסטרופלי שישנם שבעה כוכבי לכת וסימנם "שצם – חנכל" והם שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה. ארבעה מהם לטובה וסימנם "נצכח", ושלשה מהם לרעה שהם "שלם" – שבתאי לבנה ומאדים. שבתאי – מעניש את הגוף, לבנה – מעניש מי שלא עוסק בתורה, ומאדים – מעניש על הממון. וזה שכתוב "ויבוא יעקב שלם" שלם ר"ת שבתאי לבנה מאדים.
ולכן עם ישראל שמתעסקים בתורה הקדושה אין יצר הרע יכול להכנס בהם, וגם מי שהולך לעבוד, הוא מקיים מצוה להביא פרנסה הביתה, ואם הוא גם לומד תורה, אף פגע לא יכול להתקרב לנשמה שלו, ונשמה טהורה יש לה חשמל, ושמה "פניאל", שזה אור מיוחד השומר אותו מכל צרה, ולכן כשאדם בצרה צריך לקרוא בתהלים את פרק "יענך ה' ביום צרה" שיש בו "ח"ש" אותיות, ו"מ"ל" תיבות =חשמל.
ולזה יעקב זכה "יעקב איש תם יושב אהלים" יושב ולומד באהלה של תורה, ולכן זכה לקבל הברכות ולהנצל מעשו אחיו.
"ויותר יעקב לבדו… ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני… ויאמר לא יעקב יאמר שמך כי אם ישראל" (לב, כה. כז. כט)&
כתב רש"י – ויותר יעקב חזר בשביל פכים קטנים, ופירשו רבותינו כדי לתפוס את השטן, והנה "פכים קטנים" בגימטריא שלש מאות חמשים ותשע, בדיוק גי' שטן, ובפכים קטנים אלו יש ניצוצי קדושה וברגע שמבררים אותם באה הגאולה, והנה עשו לקח את החדשים תמוז ואב שהם כנגד העיניים, ורצה לקחת גם את החדשים טבת ושבט, ולכן רדף אחריו, וזה שכתוב "ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני" "אם ברכתני" – עולה בגימטריא שבע מאות עשרים ושלש, כמנין טבת שבט, שדרש משרו של עשו לוותר על חדשים אלו.
ועוד כתוב "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל", יעקב ישראל – עולה כמנין טבת שבט, שהסכים עמו שהחדשים אלו לא ישלוט בהם.
עוד, ישראל עולה חמש מאות ארבעים ואחד, ויעקב עולה כמנין מאה שמונים ושתים, ההפרש בין יעקב לישראל עולה שלוש מאות חמשים ותשע, כמנין שטן.
"ויותר יעקב לבדו" (לב, כה)&
אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכים קטנים (חולין צ"א א') ומאין בא לו זה הכד, כשסדר האבנים תחת מראשותיו והשכים בבקר ומצא אבן ונתבצר לו הכד של שמן ויצק על ראשו, וחזר הכד ונתמלא, אז ידע יעקב שהוא מזומן לגבוה, אמר אין זה ראוי להניחו כאן, וזהו השמן שמשחו בו המשכן וכליו והמזבח אהרן ובניו וכל המלכים, ועדיין כולו קיים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לדורותיכם, והוא כד השמן של הצרפתית, שאמר לה אליהו כד השמן לא תכלה, והוא השמן של אשת עובדיה הנביא, וכשראה יעקב כך שכל הניסים עתיד להיות בו סיכן עצמו והביאו, כך מצאתי (שפתי כהן ל"ה).
"ויאבק איש עמו" (לב, כה)&
אומר הכלי יקר – ויאבק, הא' מתחלפת בח' וכאילו כתוב 'ויחבק' – דהיינו רצה להיות חבוק בו כדי שיעקב ימשך אחריו ויכחיש את האמונה, "עד עלות השחר" – כי עיקר השליטה של השטן הוא בלילה שאפשר לבוא בו לידי טעות, אבל כשעלה השחר אפשר להכיר בחוש שיש בורא ומנהיג לעולם ויוצאים מכלל טעות, וכמו שכתוב באברהם שהכיר את בוראו ע"י שהתבונן בגלגל השמש, וכמ"ש (ישעיה מ"א ב') "מי העיר ממזרח צדק" שזה נדרש על אברהם (זוהר בראשית דף פ"ו.), וזוהי המרגלית הטובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם, שהיה מזכה הרבים ומפרסם את אלהותו יתברך ומחזיר את הבריות בתשובה שלמה, וכשמת, לקח הקב"ה מדה זו ותלאה בגלגל חמה (כ"ב רף ט"ז:), זאת אומרת שע"י שיסתכלו בשמש יהיו חוזרים בתשובה, כי רואים את גדלות הבורא מהגלגל חמה, ומה משמשיו כך, הוא בכבודו על אחת כמה וכמה, וזהו "עד עלות השחר" – כי כשהאיר היום כבר יעקב הסתכל בשמש שהיה בה את הסגולה של אברהם אבינו להחזיר בתשובה ואז עזב אותו המלאך ויעקב היה המנצח.
המלבי"ם כותב, כי בכל דבר ודבר שבעולם יש כח עליון שמנהיג אותו, והנה יש שר לכל אומה ואומה, ויעקב נלחם עם השר של אדום ועם השטן הכללי וזהו מ"ש "ויותר יעקב לבדו" – שפשט מעצמו את החמריות והצליח לנצח את השטן, ונאמר (להלן ל"ב כ"ו) "ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" – וזה רומז על עקבתא דמשיחא, שאז השטן יהיה שולט הרבה כמו שכף הרגל היא בסוף הגוף, כך בסוף הימים יהיה הרבה יצר הרע בעולם, וצריך להשתדל הרבה כדי לנצח אותו, וכאן אנחנו עומדים במבחן גדול.
"ויאבק איש עמו" (לב, כה)&
רבי יודן אומר תרתי, כל הרוכלין שעושים בעולם הזה ומצליחים בזכות אותו אבק של יעקב, רבי יודן חורי אמר כל פרקמטיא שישראל עושין ומצליחים בזכות אותו אבק של יעקב אבינו, רבי עזריה אמר תרתי כל המלחמות שישראל עושים ומצליחים בזכות אבק של יעקב אבינו. רבי עזריה אומר כל התורה שישראל עושין בזכות יעקב אבינו.
"עד עלות השחר" (לב, כה)&
עד שיעלה השחר לישראל ישועת ישראל, שהוא דומה לשחר, כי הגלות דומה ללילה, אומות העולם ומלכות הרשעה הם נאבקים עם ישראל כדי להטעותם מדרך ה' שנאמר (שיר השירים ז' א') "שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך".
"ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב" (לב, כו)&
ובזוהר הקדוש (חלק א' פ"ח ב') בכף ירכו אלו תמכין דאורייתא, והביאור בזה, כי שרו של עשו התאבק עם יעקב אבינו בענין הברכות, מדוע שייכות הברכות ליעקב יותר מעשו, ויעקב טען שהברכות שייכות לו בשביל שבניו עתידים לקבל את התורה וילמדוה, ושרו של עשו לא יכל להכחישו, וזה וירא כי לא יכול לו, אבל לבסוף טען שרו של עשו כי יבוא זמן בסוף הגלות קודם עלות השחר, שהעם יתעצל מלהחזיק ביד לומדי התורה, וזה ויגע בכף ירכו אלה תמכין דאורייתא, וכאן ניתן מקום לשרו של עשו להחזיק בכף הירך.
ומעשה אבות סימן לבנים, בכל דור ודור מתאבקים אתנו שונאי התורה לרפות ידי עמלי התורה, ומכיון שלא מצליחים בלומדים, מרשלים ידיהם של תומכי התורה וכל מיני סיבות ממציא היצר לרשל התומכים, והם מקוים לשבור מטה לחמם של הלומדים ויעזבו הישיבות.
אבל כאן גלתה לנו התורה כי אף על פי שהמלאך הצליח ותקע כף ירך יעקב, אבל יש מצב של בהאבקו עמו, כי יעקב אבינו נתאבק עם המלאך אף אחרי שבטל את התומכים, וזה לנו האות כי התורה לא תמוש מן הדורות הבאים, למרות כל העינויים והגזרות, אדרבא יעקב יצא המנצח.
"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (לב, לג)&
הקשו רז"ל למה נגע דווקא בכף ירך יעקב ולא בידו ולא בזרועו ולא בראשו, ומתרצים, כי בזמן שקנה יעקב את הבכורה לקח מעשו שטר מכירה (כמו שאמרנו לעיל) ולא היה יודע באיזה מקום יניח את השטר שלא יגנוב אותו עשו. מה עשה חתך את כף ירכו והניח את השטר בתוכה ותפר ונתן מעט שמן עליו ונתרפא החתך ונעשה כבתחלה, אמנם שרו של עשו היה יודע דבר זה ולכן נגע בכף ירכו כדי ליקח מאתו אך יעקב לא הניחו ליקח ממנו, ושפך שרו של עשו את קליפתו על ירך יעקב, וישראל נקראים צאן ובהמה טהורה ואסרו לאכול גיד הנשה מבהמה טהורה. וז"ש הנביא דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל, ר"ל שלח גיד הגשה ליעקב ונפל איסורו על כל ישראל. וכל מי שרוצה לידע כמה קליפתו יניח בלילה ידו על כף ירכו ויישן ויראה כמה חלומות רעים יחלום ב"מ. השם יצילנו מכל מיני איסורים ובפרט ממאכלות אסורים ומחלומות רעים ומהרהורים רעים אכי"ר.
עוד ארז"ל כל מי שאוכל ביום צום של ארבע תעניות כאילו אכל את גיד הנשה. מה שייכות יש בין ארבעה צומות לגיד הנשה, ר"ל כמו שיש אסור וקליפה על גיד הנשה כך ישלטו הקליפות במי שאוכל בארבעה צומות ואינו זוכה לראות בנחמת ציון שיהיו לששון לשמחה ולמועדים אלו ארבעה צומות. וזה שנרמז על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה א"ת נוט' תשעה אב, גי"ד גימט' י"ז כנגד שבעה עשר בתמוז, עוד גי"ד ג' שלשה בתשרי י' עשרה בטבת ד' ארבעה צומות הנזכרים, ועוד הנש"ה עם אותיות גימט' שס"ד ימות החמה, ועוד יום אחד שהוא יוה"כ שהוא מיוחד ואין שטן יכול לקטרג בו. וכל מי שאוכל באלו הימים כאילו אכל גיד הנשה שהוא אסור מן התורה. וז"ש על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. (כסא רחמים)
"וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה" (לג, ב)&
מובא בשם הגר"א (בקונטרס הנדפס מהגר"א וסרמן זצ"ל על עקבתא דמשיחא) כל הפרשה מרמזת על זמן הגאולה, שיהיו הערב רב המנהיגים, והם בבחינת השפחות וילדיהן ראשונה, ולאה וילדיה – אלה המון בית ישראל נהרו אחריהן ויהיו במדרגה שניה, ואת רחל וילדיה אחרונים אלו התלמידי חכמים שיהיו מושפלים מכל.
והנה נתקיימו דברי הגר"א זצ"ל בזמננו וזה מראה כי קרובה ישועתנו לבוא, וכל מי שיעמוד בנסיון האחרון הזה יתרומם לעתיד למדרגה גבוהה מאוד.
"והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" (לג, ג)&
לכאורה קשה, שהרי יעקב אבינו בחיר שבאבות [כמבואר בבראשית רבה, פרק עו], ואחד מארבעה דיוקנות שנמצאים תחת כסא הכבוד, הוא יעקב אבינו. [עיין חגיגה יג: ובבראשית רבה (פג, ג) ובסוטה (יג:) ובזוהר הקדוש (פקודי דרמ"ב ע"א)]. וא"כ כיצד יתכן שהשתחוה לעשו אחיו שהוא עבודה זרה וסטרא אחרא. ומצאתי בבית מדרשו של התנא האלהי, רבי שמעון בר יוחאי זיע"א בזוהר הקדוש (פ' וישלח דף קעא ע"ב) שכן שאל רבי אלעזר, איך השתחוה יעקב לאותו רשע עשו, שהוא בצד אל אחר. אלא – והוא עבר לפניהם, מהו "והוא", זו השכינה העליונה שהיתה הולכת לפניו, וכיון שראה אותה יעקב, אמר עתה הגיעה השעה להשתחוות אל הקב"ה, שהיה הולך לפניו ע"ש.
והנה המילים "והוא עבר לפניהם" הם בגימטריא "לפני מלך מלכי המלכים", שיעקב אבינו השתחוה לפניו דוקא. והכי איתא בבית מדרשו של רשב"י בזוה"ק (נח דפ"ז ע"א) על הפסוק בתהלים (כד ב) "כי הוא על ימים יסדה", כי הוא, מאן "הוא", דא קודשא בריך הוא. וכתיב באיוב (כח) "כי הוא לקצות הארץ יביט" ע"ש. ובגמרא נדה (לא.) "בלילה הוא, שהקב"ה סייע באותו דבר" ע"ש. ועיין בתוספות סוכה (מה. ד"ה אני והוא) "אני והו" בגימטריא "אנא ה" ע"ש. גם במילים "והוא עבר לפניהם" יש שם רמז, שהם כמספר "אור פני מלך חיים" בדיוק.
ולכן אף על פי שכביכול היה נראה שיעקב משתחוה מול עשו אחיו, מכל מקום לצד השכינה העליונה היה משתחוה. והיה מבקש בכל השתחויה שיעזרהו השם יתברך להנצל מעשו אחיו. וכן ראיתי בספר "אגרא דפרקא" (אות קסה) שיעקב אבינו במה שהשתחוה לעשו לא התכוין אלא לקודשא בריך הוא ע"ש. וזה שאמר וישתחו ארצה, "וישתחו" בגימטריא "שמע קולנו ה' אלהינו", שהקב"ה יעזור לו וישמע תפילתו כדי להנצל מעשו. וזהו שאמר "עד גשתו עד אחיו", דלכאורה היה אומר עד גשתו לאחיו. אלא מבואר בזוהר הקדוש הנ"ל, דכיון שראה יעקב שהקב"ה הולך לפניו, לכן השתחוה כנגדו שבע פעמים עד שהגיע לעשו אחיו, כדי שלא לתת כבוד ולהשתחוות לאחר זולתו ע"ש.
וראיתי להגאון המקובל האלהי, הדיין המצויין, רבי רפאל יעקב בן שמחון זצ"ל, חד מחברייא מרבני עי"ת פאס אשר במרוקו, בספרו סובר הרזים (ג'רבא התשי"ד, כללי חכמת הקבלה, דנ"ד ע"ב, אות ו) שכתב, כי יעקב בא מזווג הגדולה והגבורה שהם אברהם ויצחק, זה ימין וזה שמאל, ויעקב אב הרחמן. ויעקב סוד התפארת כולל שבע ספירות, ולכן שבע פעמים הוי"ה גימטריא יעקב, ע"ש. ולפי זה מובן למה השתחוה יעקב לפני עשו שבע פעמים כנגד שבע פעמים שם הוי"ה כמנין שמו יעקב, שהשתחוה כלפי השכינה כאמור.
ויש לרמוז "שבע פעמים" בגימטריא "וישמע אלהים" שהקדוש ברוך הוא ראה שכל כוונתו של יעקב היתה רק לכבודו יתברך, ולכן שמע לקולו ולבקשתו והצילו מעשו אחיו. וזהו שאמר "עד גשתו עד אחיו", שם רמז והן מספר "ה' כבר נשבע ליעקב". לרמוז למה שאמר הקב"ה ליעקב, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך וגו' כי לא אעזבך וגו', וכן אמר הפייט "נשבע ה' ליעקב, אל תירא עבדי יעקב" שיעקב אבינו כל מעשיו שעשה היו בשביל כבודו יתברך.
(והנה מה שכתב הרב סובר הרזים הנ"ל, שיעקב הוא סוד התפארת שכולל שבע ספירות, ולכן שבע פעמים הוי"ה גימטריא "יעקב" הנה לפי זה יפתח לנו פתח כפתחו של מחט, להבין על מה שאנו נוהגים על פי מנהג רבנו האר"י זיע"א לכרוך שבע כריכות על היד קודם שיניח תפלין של ראש. וכמ"ש מהרי"ל (ה, תפלין עמוד תקצ). ורבנו האר"י ז"ל בשער הכוונות (דרוש ה' מדרושי התפלין, ד"י סוע"ב) והטעם שאף הכריכות מצוה הן. וכ"כ בפרי עץ חיים (שער התפלין פרק י) וכן פסקו בשו"ת הרדב"ז חלק ב (סימן תרכג) ע"ש. הוא לפי מה שנאמר בפרשה הנ"ל, "והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו", שיעקב השתחוה לפני הקב"ה ולא לפני עשו כמבואר בזוה"ק הנ"ל).
ובאמת עדיין צריכים אנו למודעי, מדוע בחר יעקב להשתחוות שבע פעמים לא פחות ולא יותר.
ומצאתי להגאון הקדוש אריה דבי עילאי, הרב "מגלה עמוקות" (פ' ואתחנן אופן קצב) שיש לקליפת עשו שבעה כוחות טומאה, וכמו שמצינו על היצר הרע שהוא שרו של עשו (סוכה נב.) שבעה שמות יש לו ליצה"ר שהם רומזים על שבעה כוחות הטומאה שיש ליצה"ר, ולכן כדי להכניע שבעה כוחות הטומאה של הנחש, הוצרך יעקב אבינו להשתחוות שבע פעמים לפני הקב"ה קודם שהגיע אל עשו, ועל ידי שבע השתחויות אלו הכניע את שבעת הכוחות של קליפת עשו והחליש אותו ע"ש. ועפ"ז יובן היטב מדוע דוקא יעקב הוא שהשתחוה שבע פעמים, והיה בכוחו לבטל את שבעת כוחות הטומאה, כיון שיעקב הוא מדת תפארת, והתפארת כוללת בה שבע ספירות, וגם תפארת הוא מלשון "פאר" ו"פאר" אלו תפלין כמו שנאמר (יחזקאל כד יז) "פארך חבוש עליך". [וכפי שנהג רבנו הרא"ש לומר ברכות השחר עד ברכת "עוטר ישראל בתפארה" ואז היה מניח תפלין. וכמ"ש רבנו הטור (בסימן כה) בשם אביו הרא"ש ע"ש. והוא מלשון "תפארת"]. ועיין להרב שלמי ציבור (דיני תפילין דל"ח ע"ב) שכתב, טעם שבע כריכות על הזרוע, כנגד שבע נערות הראויות לתת לה מבית המלך. ע"ש. ונראה טעמו כמו שמצאתי בזוהר חדש (שיר השירים דמ"ח אות קסט): "שבע הנערות הראויות לתת לה, המקשטות את המלכות להביאה לפני המלך, הן שבעה מלאכים, מיכאל, גבריאל, רפאל, אוריאל, צדקיאל, יופיאל, רזיאל. ע"ש. וכ"כ הרב "אגרא דפרקא" (אות קט). ולכן היה כח ביעקב אבינו להכניע את שבעת כוחות הטומאה של עשו, כי הוא מסוד תפארת שרמוזים בה שבע ספירות.
וראיתי עוד להרב "מגלה עמוקות" (שם) שהביא מה שמסופר בגמרא קידושין (כט:) שבבית מדרשו של אביי הסתובב מזיק אחד, שאפילו אם נכנסו בבית המדרש שני אנשים יחד ואפי' ביום ניזוקו ממנו. לימים שמע אביי שרב אחא בר יעקב מתכונן לבוא לעירו כדי לעסוק בתורה בבית מדרשו של אביי, לכן הכריז שאף אדם לא יתן לרב אחא בר יעקב מקום ללון בביתו, כדי שיהיה מוכרח ללון בבית המדרש ובזכותו יתרחש נס שיהרוג את המזיק. רב אחא בר יעקב אכן הגיע לעירו של אביי, והיות שלא היה לו מקום ללון החליט ללון בבית המדרש. כאשר נכנס לבית המדרש, התגלה אליו המזיק בצורת נחש עם שבעה ראשים, התחיל רב אחא להתפלל ולהשתחוות לפני הקב"ה שיצילו מהנחש, והנה אחרי כל השתחוויה נפל ראש אחד של הנחש, עד שלאחר שבע השתחוויות נפלו כל שבעת הראשים של הנחש ונהרג. ומבאר הרב "מגלה עמוקות" הנ"ל, שרב אחא בר יעקב למד לעשות כן מיעקב אבינו, שהכניע את שבעת כוחות הטומאה של עשו הרשע על ידי שבע השתחויות להקב"ה, וכמו כן הכניע רב אחא בר יעקב את שבעת הראשים של הנחש שהוא מסטרא דעשו, שהם כנגד שבעת כוחות הטומאה, על ידי שבע השתחוויות שהשתחוה לקדוש ב"ה, ובכל השתחוויה נפל ראש אחד מהקליפה ע"ש. ומצאתי להרב "מגלה עמוקות" (בפרשת וישלח ד"ק ע"ב) שכתב, דרב אחא בר יעקב קרא שבע פעמים "שמע ישראל" כשבא אליו המזיק בשבעה ראשים, ובכל פעם שקרא שמע נפל ראש אחד. והיכן למד רב אחא לומר כן, ונראה שזה רמוז בשמו, שהוא נקרא רב אחא – בר יעקב דהיינו, שלמד זאת מיעקב. ועליו רמז עשו ונבא ולא ידע מה נבא באמרו ליעקב: "יש לי רב, אחי", קרי ביה – רב אחי, רמז לרב אחא שסופו להפיל את השבעה ראשים, לכן וישתחו שבע פעמים. ע"ש. ולכן מה שציונו הקב"ה להניח תפלין על יד שמאל, הוא כדי לנקות הזוהמא שנמשכה על יד שמאל, שאחז יעקב אבינו בעקב עשו שהוא כנגד צד השמאל של הלב, ויש ענין גדול לכרוך שבע כריכות עם הרצועה של התפילין על יד שמאל, כי זהו בבחינת שבע השתחויות שהשתחוה יעקב אבינו לפני הקב"ה כדי להכניע בזה שבעת כוחות הטומאה שנמשכו מעקב עשו.
"והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" (לג, ג)&
לכאורה תיבת "אחיו" מיותרת והיה צריך לומר "עד גשתו אליו", אלא ידוע שישנם שבעה כוחות טומאה כמו שראינו במעשה הנ"ל שיצא המזיק בצורת נחש עם שבעה ראשים, ובכל כריעה שכרע ר' אחא הפיל לו ראש אחד, וכתב המהרש"א כי שבעת הראשים מורים על שבעת כוחות הטומאה, ויש בכל כח מהטומאה חמשים שערי טומאה ובס"ה שלש מאות חמשים שערי טומאה.
ו'עשו' בגימטריא שלש מאות שבעים ושש, וזהו שלש מאות חמשים, כנגד שערי הטומאה, ועשרים ושש שהם כנגד שם הוי"ה – שהיה בו צד קדושה – שהיה מכבד את אביו, נמצא שיש בעשו את כל שערי הטומאה וחלק אחד של הקדושה, אבל יעקב היה כולו קדושה שיעקב גימטריא מאה שמונים ושתים כנגד שבע פעמים הוי"ה שכחות הקדושה הם ג"כ שבע, שזה לעומת זה עשה האלהים, ולכן השתחוה שבע פעמים והכניע את שבעת כוחות הטומאה שהיו מקובצים כולם בעשו, כך שנשאר לעשו רק חלק הקדושה וזהו "עד גשתו עד אחיו" ־ שנהיו באחוה של קדושה.
"וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו" (לג, ד)&
כתב הרב ישמח ישראל אפשר לרמוז שיעקב בכה על שעתיד עשו להחריב בית המקדש ולהגלות את ישראל מעל אדמתו, ועשו בכה שידע כי בסוף הימים יתקיימו הברכות ביעקב שברכו אביו והוא יאבד מן העולם.
"וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו. וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה לך ויאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך" (לג, ד-ה)&
הנה כאשר נפגשו יעקב ועשו, מיד כשראה יעקב את עשו השתחווה לו שבע השתחוויות, ומה עשה, סידר את הילדים ואת השפחות ראשונה, ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים, ויוסף היה מגן על רחל אמו, ועשו בא עם כוחות גדולים של טומאה בשבעה ראשים, ולכן השתחוה יעקב שבע פעמים ובכל פעם ירד לעשו ראש אחד כנ"ל, ולפני שיעקב השתחוה פעם אחרונה רץ עשו לקראתו ויחבקהו וישקהו, אך לא היה זה מכל לבו, ואלו רשב"י אומר, כי עשו רצה לנשוך את יעקב בצוארו ונעשה צוארו אבן.
אמר לו עשו הנה אני רואה שיש לך ארבע נשים שאין כיפיין בעולם, ואיזה ילדים כל אחד חזק ויפה, ואיזה צאן ובקר, כל העולם הזה יש לך, זה שלי, אמר לו יעקב "הילדים אשר חנן אלהים את עבדך" מדוע אמר לו "הילדים" ולא ילדים, אומר רבינו יוסף חיים כי האות ה', היא נגד עין הרע. "אשר חנן אלהים" "חנן" ר"ת חלה נדה נר, שבזכות מצות אלו יש לי את כל מה שאתה רואה.
יום אחד, בא עשו אצל אחיו יעקב וראה שולחן גדול יפה מלא אוכל מכל טוב, סלטים עופות ובשר וכו' ואיזה ילדים מסביב ונשים וכו', הקשה לו שוב הרי חילקנו את העולמות ואתה לקחת את העוה"ב, ואם כן מה לך כל העושר הזה, א"ל יעקב, היום שב"ק ולכבודה אני עושה כל זה, שהיא מעין עולם הבא, ונמצא שזו עבודה לעוה"ב, אמר עשו, אם כן אבוא פעם אחרת לא בשבת, ואכן בא פעם אחרת אך גם בפעם ההיא ראה כזאת, א"ל יעקב, היום ר"ח מה נעשה, בא שוב פעם אחרת, א"ל יעקב, היום נולד לנו נכד, יש ברית מילה, ופעם אחרת הגיע עשו וראה מאות אנשים אוכלים ושותים עם יעקב בשירה וזמרה, א"ל, נו יעקב מה יש היום, לא חודש ולא שבת, א"ל יעקב, היום אנחנו עושים סיום מסכת, יש תורה ואותה צריך ללמוד, וכל מסכת אנחנו עושים סיום יפה עם סעודות יפות לכבודה של תורה, וכ"ז לעוה"ב לא לעוה"ז… הלך עשו אל ישמעאל כדי להיוועץ עמו מה לעשות – הרי יעקב לקח את העוה"ב, על הילדים שתקתי, גם על הנשים שתקתי, אבל מה זה כל יום מסיבות סיום מסכת, סיום הזוה"ק וכו', ולכן הם שולחים את הס"מ להפריע לעם ישראל שלא לעשות סיומי מסכתות וכו' כמו שדרשו רבותינו, סמא"ל ר"ת, סיום מסכת אין לעשות, אבל ב"ה אנחנו היום עושים סיום הש"ס, סיום של ל"ו מסכתות להכניע את הס"מ ולהכניע את עמלק.
וזה הכח הגדול עתה להכניע ולהרוג את עמלק את הס"מ, כי כל הכח להרוג אותו הוא בעיקר ע"י התורה הקדושה. וכמו שאמרו שהתלמוד מכניע אפילו את הקלי' של הנקבה שידוע שכוחה גדול מקלי' הזכר, ובכל זאת ע"י התלמוד מכניעים זאת הקלי', כי תלמוד גי' 480 והוא בגי' לילי"ת 480 בדיוק.
ולא יכול עשו ליעקב, כיון שכל מה שאנחנו שמחים בעולם הזה אינו אלא לשם שמים כדי לקיים מצות וללמוד תורה.
אמר לו עשו "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" אמר לו עשו אני אשמור לך את הילדים, אמר לו יעקב "אדוני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן", שידע יעקב שהוא רוצה ללכת עם הילדים בשביל לתת להם מתנות ויחדיר להם אינטרנט ופלאפונים ואייפונים וכדו', אמר לו יעקב "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה" אתה יש לך רגליים גדולות וגסות, אבל אנחנו רכים. ואומר רבינו יוסף חיים ודפקום יום אחד, ומהו יום אחד, זה יום הכיפורים שהוא יום אדיר בימי השנה, יום אחד שאין לו שני, שאפי' אותו היום, שאין השטן שולט בו, אעפ"כ "ודפקום" – מרוב קלקול המעשים.
וכתב מורינו ראש הישיבה רבי יהודה צדקא זצוק"ל כעין רוח הקודש נצנצה כאן בדברי רבינו יוסף חיים זצוק"ל, כי ביום הכיפורים שהוא "יום אחד" מיוחד בשנה, יבואו עשו וגונדא דיליה על עם ישראל, בעצם היום הקדוש הזה יבואו עליהם ודפקום, מפני רוב קלקול המעשים. אבל היות ויעקב לא קיבל הצעת עשו, ובכל הדורות נזוהרו רוב ישראל שלא להתבולל בין הגויים, ולא להשתתף עמהם, לכן הדפיקה לא הצליחו ונתקיים בנו הכתוב "ויבא יעקב שלם".
"ויפול על צואריו וישקהו" (לג, ד)&
ראיתי בס' "ילקוט חמישאי" בשם ס' "מנחת יהודה", דהנה על המילה "וישקהו" – יש כמין נקודות על המלה. והיינו שעשו לא נשקו מכל לבו כיון שזכר לו שגנב לו את הברכות ולקח ממנו את הבכורה.
וזה רמז הפסוק, שזכר לו את מה שעשה למפרע. והמלה "וישקהו" – בר"ת למפרע הוא: ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני. ודו"ק.
"וישא את עיניו… ויאמר מי אלה לך" (לג, ה)&
ונקדים מארז"ל שהעולם היו אומרים שני בנים לרבקה, ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול, והקטנה לקטן, ועוד ארז"ל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, יצאו ממנו בנים שאינם מהוגנים, וזהו שאמר עשו ליעקב מי אלה לך, "אלה" אותיות "לאה", וכי לאה שלך, והלא שלי היא שהגדולה לגדול, והשיב לו יעקב, הראיה שהיא ג"כ בת זוגי והגונה לי, מהילדים אשר חנן אלהים את עבדך, שהם ראויים וטובים. והשי"ת אוהבם, א"כ מוכרח שגם לאה היא חלקי (מפרשים).
עוד פירש רבינו האר"י "מי אלה לך" שהאומות יש על ראשם מי-אלה אלהי"ם בהפוך. וישראל הוי'ה ואלהים וז"ש "חנן אלהים את עבדך, עם עבדך אלהים, ולא מי-אלה.
"ויאמר הילדים" (לג, ה)&
ב' תיבות אלו בטעם זקף גדול זה אחר זה, רמז שמנהג העולם הרוצה להכניע עין הרע זוקפים ב' אצבעות נגד עיניו, אף כאן עשו עשה מי אלה לך, באו ב' זקיפין להיות כמו יתד בעיניו של עשו, ודוק'.
"ויאמר עשו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי" (לג, טו)&
אמר לו עשו, בבקשה ממך שאם יתגיירו מזרעי תקבלם, "אציגה" בגימטריה "זה עובדיה".
"ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (לג, יט)&
"חלקת השדה" רבינו סעדיה אמר כי המקומות המקודשים קנו בכסף, אף על פי שכל ארץ ישראל כבשו בחרבם ובקשתם, והם: מערת המכפלה, מקום פתח גן עדן וגורן ארונה היבוסי, מקום המזבח והמקדש והר הזיתים והר עיבל, ועל זה אמר ויקן את חלקת השדה, אשר נטה שם אהלו ושם קבלו את התורה.
מעלת הצניעות – כל כבודה בת מלך פנימה
"ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ" (לד, א)&
מובא בילקוט שמעוני (וישלח ל"ד רמז קל"ד) בסופו: שהיתה דינה בתו של יעקב יושבת אהלים, מה עשה שכם בן חמור, הביא נערות משחקות חוצה לה מתופפות בתופים, ויצאה חוצה לראות בבנות הארץ ושללה, וטמא אותה וילדה את אסנת, ואמרו בני יעקב להרגה, אמרו יאמרו בכל הארץ יש זנות באהלי יעקב, מה עשה יעקב כתב על ציץ של זהב שם הקודש ותלה על צוארה ושלחה, והכל צפוי לפני הקדוש ברוך הוא, וירד מיכאל המלאך ונטלה והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע, כי היתה אסנת ראויה ליוסף, והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה אותה כבת ולקחה יוסף לאשה.
לכן צריכה האשה שתהא האשה צנועה בביתה.
תנא דבי אליהו והביאו רמ"א זכרונו לברכה (אבן העזר סימן ס"ט) וזה לשונו: אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שעושה רצון בעלה, לכן יהא תמיד בעלה מזהירה על הצניעות ולא תהיה נפקת ברא הומיה וסוררת, בביתה לא ישכנו רגליה, אלא תמיד תהיה האשה בביתה, צופיה הליכות ביתה להיות כל היום עסוקה בצרכי ביתה ובגידול בניה להדריכם מקטנותם בעבודת ה'.
פוק חזי מה שהעידו על קמחית (יומא מ"ז א') שכל ימיה לא ראה שער ראשה קורות ביתה, שבשעה שרוצה לסרק שערה היתה פורסת סדין על ראשה, וזכתה שעל ידי צניעותה נולדו ממנה שבעה בנים כהנים גדולים ששמשו בבית המקדש, וכן אמרו (הגר"א סימן קצ"ח יורה דעה אות נ"ט, בשם הרוקח ושערי דורא) על אמו של רבי ישמעאל כהן גדול שהלכה לטבול טבילת מצוה, ביציאתה מבית הטבילה פגעה בדבר טמא, וחזרה וטבלה, וביציאתה גם כן פגע בה איש נכרי וחזרה וטבלה, ועשתה כן שבע פעמים, אותה שעה עמד גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו יתברך, עד מתי האשה הזו מצטערת, אותה שעה אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל רד ולך לפניה עד שתגיע לביתה לשלום באין פגע רע.
ומאותו הריון יצא ממנה רבי ישמעאל כהן גדול שזכה ודבר עם השכינה פנים בפנים בבית קדש הקדשים ואמר לו הקדוש ברוך הוא (ברכות ז' א') ישמעאל בני ברכני.
והוא מה שאמרו זכרונם לברכה על שרה אמנו שלאחר כמה שנים שלקחה אברהם אבינו עליו השלום לא הכיר ביפיה משום צניעות שהיתה בה, ולא הכירה אלא על ידי מעשה, שאמר לה עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את, מלמד שכל השנים שהיתה אתו לא הכיר בה, שתמיד היתה מכסה פניה אפילו בביתה שלא יכנס אדם פתאום. ואפילו בעת שבאו המלאכים לא יצאה חוץ לאוהל ושאלו איה שרה אשתך והשיב הנה באוהל וצנועה היא מאוד ואין דרכה לצאת לפני האורחים.
וכן בתמר שלא הכירה יהודה, כיון שהיתה תמיד מכסה פניה.
ופוק חזי מה זכו ששרה היתה אם כל ישראל, וגם תמר יצאו ממנה מלכי בית דוד והמשיח.
בנות ישראל שמען קולי האזינה אמרתי, למה לכם ללמוד דרך הנשים הפרוצות, וכמה גורמים רעה לבעליהם ולכל העולם. ולכו ללמוד מהנשים הכשרות אשר אתן רואות שכמה וכמה זכו בשביל צניעותן מה שאין הפה יכול לדבר.
והרי עובדא דכלבא שבוע (כתובות ס"ב ב') שרבי עקיבא היה רועה צאנו של כלבא שבוע, והביאו באבות דרבי נתן, שפעם ישב רבי עקיבא על הבאר וראה כיצד טיפות המים עשו נקב באבן, אמר אם אבן אפשר לנקוב על ידי המים בודאי שיש לי תקנה ללמוד, ראתה אותו בתו של כלבא שבוע שהיה צנוע ומעולה, אמרה אם אתקדש לך לאשה תלך ללמוד תורה, אמר לה כן, והתקדשה לו בצינעה ושלחתו ללמוד תורה, שמע אביה העשיר שהתקדשה לרועה העני שלו, גרשה מביתו והדיר אותה שלא תהנה מנכסיו, הלך רבי עקיבא וישב שתים עשרה שנה בישיבה, כאשר בא הביא אתו שנים עשר אלף תלמידים, לפני שנכנס לביתו שמע איש זקן אומר לאשתו עד מתי את חיה כמו אלמנה, אמרה לו אם ישמע לי בעלי שישאר עוד שתים עשרה שנים אחרות, אמר אני עושה זאת ברשות, לא נכנס לביתו ונסע ללמוד תורה עוד שתים עשרה שנים אחרות, בזמן שחזר הביא עמו עשרים וארבעה אלף תלמידים, שמעה אשתו ויצאה לקבל פניו, אמרו לה שכניה לכי ושאלי בגדים מהשכנים כדי לקבל פני בעלך, אמרה להם בעלי כבר יכיר אותי וכתוב (משלי י"ב י')"יודע צדיק נפש בהמתו".
בעת שהגיעה לבעלה נפלה על פניה והיתה מנשקת רגליו, דחפו אותה תלמידיו, אמר להם רבי עקיבא עזבו אותה שלי ושלכם שלה הוא.
שמע אביה שהדירה מנכסיו שבא אדם גדול לעיר ורצה להתיר נדרו, אמר לו רבי עקיבא אם היית יודע שחתנך יהיה אדם גדול האם היית מדיר אותה, אמר אביה אפילו היה לומד פרק אחד ומשנה אחת לא הייתי מדירה, אמר לו רבי עקיבא אני הוא חתנך, נפל אביה על פניו נשק רגליו ונתן לו חצי ממונו.
ובתו של רבי עקיבא עשתה כדבר הזה לבן עזאי בעלה, וזה מה שהעולם אומר אחרי הרחל הולכת רחלה קטנה, כי כמעשה האם מעשה הבת.
ובספר הקדוש מעלות המדות במעלות הצניעות כתב: בני בואו ואלמדכם מעלת הצניעות, דעו בני כי מעלת הצניעות היא מן המדות החשובות והמיוחסות, מפני שהיא משלש מדות שהקדוש ברוך הוא מבקש מישראל כענין שנאמר (מיכה ו' ח') "ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך", ולא עוד אלא שמגינה על האדם מעין רעה ומצלת אותו מן החטאים והעבירות, שכן מצינו ביוסף הצדיק עליו השלום שמפני שנהג עצמו בצניעות ניצל מאדונתו אשת פוטיפר שלא נכשל בה כענין שנאמר (בראשית ל"ט ז') "ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף", היא נשאה עיניה כדי להסתכל בו והוא לא נשא עיניו להסתכל בה, שכך אמרו חכמינו זכרונם לברכה באגדה (בראשית רבא פ"ז י"א) שרתוע (שפוד) של ברזל נתנה תחת צוארו כדי שיתלה עיניו ויביט בה, ואף על פי כן לא הביט בה שנאמר (תהלים ק"ה י"ח) "ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו".
ומצינו (בראשית רבא פ"ז ו') שמטרונה אחת שאלה את רבי יוסי, אמרה לו אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה עומד בפרקו ולא היה עושה את הדבר הזה, הוציא לפניה ספר בראשית התחיל קורא מעשה ראובן ובלהה, יהודה ותמר, אמר לה, ומה אלו שהיו גדולים וברשות אביהן לא כסה עליהם הכתוב, זה שהוא קטן וברשות עצמו על אחת כמה וכמה.
תדע שמתחילת בריתה של אשה לא נבראת אלא לצניעות, כענין שנאמר (בראשית ב' כ"ב) "ויבן ה' אלהים את הצלע", ואמרו חכמינו זכרונם לברכה באגדה (בראשית רבה י"ח ג') מהו ויבן (נקוד חיריק ביו"ד) קרי ביה ויבן (נקוד קמץ ביו"ר) התבונן בה הקדוש ברוך הוא מהיכן לבראתה, אמר, לא אברא אותה מן הראש שלא תהא מזקפת ראשה, ולא מן העין שלא תהא סקרנית, ולא מן האוזן שלא תהיה צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית, ולא מן הלב שלא תהא קנתרנית, ולא מן היד שלא תהא משמשנית, ולא מן הרגל שלא תהא בררנית אלא בראה ממקום צנוע באדם, שאפילו בשעה שאדם עומד ערום אותו מקום מכוסה הוא, ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהיי אשה צנועה. ואף על פי כן ותפרעו כל עצתי (משלי א' כ"ה) "לא בראתי אותה מן הראש" וכו'.
גדולה מדת הצניעות שמצינו ברות המואביה שעל ידי הצניעות שראה בה בועז נזדווג לה (רות רבא ה' ו') ומה צניעות ראה בה, שכל הנשים שוחחות ומלקטות, והיא יושבת ומלקטת, כל הנשים מסלקות את כליהן בגדיהן, וזו משלשלת את בגדיה, כל הנשים משחקות עם הקוצרים, וזו מצנעת עצמה מהם, כל הנשים מלקטות מבין העמרים וזו מלקטת מן ההפקר.
ועוד צניעות אחרת נמצאת בה, שאמרה לה נעמי (רות ג' ג') "ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדת הגרן", והיא לא עשתה כן אלא (שם ו') "ותרד הגורנה תחילה", כדי שלא תלך בדרך כשהיא מקושטת, ואחר כך ותעש ככל אשר צותה חמותה, כיון שראה בועז כל הצניעות הזאת אמר, בודאי זו היא ראויה למלכות.
ותנא דבי אליהו (פרק י"ח ט"ז) "אשתך כגפן פוריה" (תהלים קכ"ח ג') כגפן שהיא עושה פירות, ולא כגפן שאין עושה פירות, כל זמן שאשתך בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים, מה זית זה יש בו זית לאכילה, זית ליבש, זית לשמן, זית לשמר, ושמנו דלוק בכל הנרות כך כל זמן שאשתך בירכתי ביתך, אינה דומה אלא לגפן הזאת שאינה זזה ממקומה לעולם. ובאין בניה, מהן בעלי מקרא, מהן בעלי משנה, מהם בעלי משא ומתן, מהם חכמים, מהם נבונים, מהם יודעי דבר בעתו, לכן נאמר "אשתך כגפן פוריה".
ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות ס"א א') לא יהלך אדם אחרי אשה בשוק ואפילו היא אשתו, נזדמנה לו עם הגשר יסלקנה לצדדים, וכל העובר אחרי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא, וכן הוא אומר (ישעיה ל"ג ט"ו) "ועוצם עיניו מראות ברע", זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה (בתרא נ"ז ב') וכל המרצה מעות מידו לידה כדי להסתכל בה (ברכות ס"א א') אפילו הוא כמשה רבנו שקבל תורה מידו של הקדוש ברוך הוא לידו, לא ינקה רע, לא ינקה מדינה של גהינם.
וכל המסתכל אפילו באצבע קטנה של האשה כאילו נסתכל במקום התורף (ברכות כ"ד).
פריצות גדולה הוא לאשה שמדברת תמיד עם האנשים, ומביאה עצמה לידי חשד.
והזהירונו רבותינו זכרונם לברכה על המדה המגונה הזאת שירחיקוה מעליהן בין האנשים בין הנשים בתכלית הריחוק.
"ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים" (לד, כה)&
חכמי התכונה כתבו כי יום שלישי מזל עקרב, ומלאכו סמא"ל ומאדים.
"ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו" (לד, לא)&
בתרגום יהונתן בן עוזיאל פירש את הפסוק לא יאי למהוי מתאמר בכנישתהון דישראל, וכו', (לא ראוי להיות נאמר בבתי כנסיות של ישראל) ובתרגום ירושלמי מוסיף ובבית מדרשיהון, דערלאין סאובו לברתיה דיעקב (שבבתי מדרשות לא ראוי לומר שערלים טמאו את ביתו של יעקב).
וכל הענין לא מובן, איך הותר להם לשפוך דם נקי להרוג את כל בני העיר, והיה ראוי שיהרגו את שכם לבדו.
ועוד איך יושג בשכל האנושי שנואלו ונתטפשו כל אנשי שכם זקנים עם נערים להכניס עצמם בסכנה עצומה להמול כל זכר, ומצינו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (תהלים מ"ד כ"ג) "כי עליך הורגנו כל היום" זו מילה, ואם כן למה עשו ככה כל אנשי שכם.
אמנם נראה דהם ראו על ידי כוחות טומאה וכישוף דיעקב עתיד להעמיד על ידי השבטים השתלשלות האומה הישראלית וקומת הקדושה תתקומם על ידם והיה בנפשם לבטל פעולה זו, וגם הס"מ נלחם נגד זה. ואנשי שכם שהסכימו בני יעקב להתחתן אתם בתנאי המילה, נמצא כי לפי דעת אנשי שכם יש להם לבטל חס ושלום זרע ישראל על ידי שיתערב זרע קודש בזרע פסול, ולכן מסרו עצמם אנשי שכם כדי לבטל זרע הקודש.
ולכן הרגו אותם בני יעקב כי הם רצו לבטל שבט הקדושה.
"ותמת דבורה" (לה, ח)&
בתוספות ישנים בכי תצא, איתא כשמתה רבקה אמרי מאן יפוק קמה, אברהם מת, יצחק עיניו כהות ויושב בבית, יעקב הלך לפדן ארם, יצא עשו הרשע לפניה, מה עשו, הוציאו מטתה בלילה ולכן לא פירשה הכתוב אלא מן הצד.
"ויצב יעקב מצבה על קבורתה וכו' עד היום" (לה, כ)&
מלמד שכל אחד מהבנים שמו אבן על האבנים ההם, על שם אחד עשר שבטים, הוא מצבת קבורת רחל, האבן של יעקב הוא על כולן, כי שמו י"ב אבנים זו מעל זו, לכך נאמר מצבת קבורת רחל כי לשון צב הוא כיפה כמו שש עגלות צב. עד היום – כל מקום שנאמר עד היום, זוכר לדורות ומרחמן.
"ויהיו בני אליפז תימן אומר צפו" (לו, יא)&
כתב הרב חיד"א ז"ל שצפו בן אליפז הוא ראש הקליפה, ויוסף הצדיק ע"ה זכה והכניע קליפה זו, ולכד את צו והיה כמה שנים תחת ידו בבית האסורים כדאיתא בס' הישר. ולכן יסד דוד המלך ע"ה "אשרי תמימי דרך" באלפא ביתא קע"ו פסוקים להכניע הקליפה זו, וכן יוסף הצדיק ע"ה ומזמור זה מסוגל להכניע המקטרגים ובלבד שיאמרנו בכונה.
"ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום" (לו, לא)&
פסוקים אלו נראים שלא לצורך ח"ו, אבל יש להם רמזים נפלאים עמקו מאד כמבואר באדרא רבא וזוטא ובכתבי האר"י ז"ל, ומזה יתבונן האדם על מעלת תורתינו הקדושה וה' יאיר עיננו בתורתו אמן.
"ואלה שמות אלופי עשו וגו' אלוף תמנע אלוף עלוה אלוף יתת אלוף אהליבמה אלוף אלה אלוף פינון אלוף קנז, אלוף תימן אלוף מבצר אלוף מגדיאל אלוף עירם" (לו, מ-מג)&
"עשו" – זה היצה"ר, "אלוף תמנע" – מונע ממנו את התורה והמצוות, "אלוף עלוה" – מלמדו עוול, ואם הוא ת"ח "אלוף יתת" – "יתת" ר"ת יבטלו תורה תמימה, "אלוף אהליבמה" – מונע ממנו את התפילה והברכות, ש"אהליבמה" נוטריקון "בלי מאה" "אלוף אלה" – "אלה" לשון אילנות, שמלמדו לטייל בגנים, "אלוף פינון" – פיו מדבר לשון הרע ושקר, "אלוף קנז" – לשון נזק שמלמדו להזיק, "אלוף תימן אלוף מבצר אלוף מגדיאל" – מלמדו להתייהר ולהתגדל, "אלוף עירם" – סופו שיוצא מהעולם בעירום ובחוסר כל, ואיך יפטר וינצל מכל זה, אלא "אלה אלופי עשו למושבותם בארץ אחוזתם" – שיזכיר לעצמו את יום המיתה שסופו לשבת בארץ אחוזתם, וכך יבטל את היצה"ר מעליו. (רבינו יהודה מועלם זצוק"ל)

מתקרבים אנחנו לחג החנוכה כולנו צריכים להשתדל ללמוד הלכות חנוכה, וכן הלכה יומית ודף היומי, וזוהר יומי, כל אדם ישכים בבוקר בשמחה לעשות רצון ה', והעיקר הגדול לא ללכת אחר היצה"ר ולא לתת לו להכנס אלינו.
ה' יזכנו להתגבר על יצרינו ויכניע כל אומות העולם תחתינו והיה בית יוסף להבה ובית עשו לקש ואכלו אותם אכי"ר.

הלכות חנוכה
א. בבית שני גזרו מלכי יון גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידיהם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלקי אבותינו והצילם מידם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו את ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יותר ממאתים שנה עד חרבן בית שני.
וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום, היה זה ביום כ"ה בכסלו. ונכנסו להיכל, ולא מצאו שמן טהור להדליק המנורה שבבית המקדש אלא פך אחד של שמן, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, ונעשה נס והדליקו ממנו נרות המערכה במשך שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.
ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונה ימים אלו מיום כ"ה בכסלו, ימי שמחה והלל, ומדליקים בהם נרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונה הלילות לפרסם הנס ולגלותו, וימים אלו נקראים "חנוכה" והם אסורים בהספד ובתענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהם היא מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה [ד].
ב. מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך האדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל. וצריך להזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, דאמרו בגמ' שבת דף כ"ג ע"ב: הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים [ה]. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו, או משכיר עצמו לפועל כדי שיוכל ליקח שמן להדלקה. ומכל מקום מצווים גבאי צדקה להשגיח על העניים ולתת להם שמן להדלקת נרות חנוכה לפחות נר אחד לכל לילה.
ג. כמה נרות צריך להדליק, בלילה ראשון מדליק נר אחד לכל בני הבית. מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה, עד שבלילה האחרון יהיו שמונה נרות, ואפילו אם בני הבית מרובים לא ידליקו יותר [ו].
ד. מצוה להניח נרות החנוכה בטפח הסמוך לפתח משמאל הנכנס, כדי שתהיה מזוזה מימין ונרות חנוכה משמאל, והאדם שהוא נכנס ויוצא, לובש ציצית שהוא טלית קטן שעליו ונמצא שהרי הוא מוקף במצוות [ז].
ה. החנוכיה מניחה למעלה משלשה טפחים (היינו 24 סנטימטר) מקרקע הדירה, ומצוה להניחה למטה מעשרה טפחים [ח], ובדיעבד אם הניחה למעלה מעשרה טפחים יצא, ועל פי הסוד טוב להניחה מעט למעלה משבעה טפחים (דהיינו 56 סנטימטר). ואם הניחה למעלה מעשרים אמה לא יצא ידי חובה אף בדיעבד.
ולחומרא לא ישים למעלה מ-9.60 מטר ואם עשה כך צריך לכבות את החנוכיה ולהניחה במקום הכשר אך לא יברך שוב [ט].
ו. הגר בבית שיש (שם) בו כמה קומות, מצוה שיניח החנוכיה בחלון, או במרפסת הפונה לרשות הרבים כדי לקיים מצות פרסומי ניסא. אמנם אם הוא גר בקומה שהחלון גבוה מרשות הרבים עשרים אמה (9.60 מטר), יניח החנוכיה בפתח הדירה מבפנים, היות ואין בזה כל כך היכר לרשות הרבים, אלא א"כ יש בנינים גבוהים כנגד החלונות של ביתו שעל ידם יכול להיות פרסום הנס [י], ובשום אופן לא ישים את החנוכיה על צד המרפסת מבחוץ, כי אם יש מהקרקע 9.60 מטר עד המרפסת לא יצא ידי חובתו אף בדיעבד.
ז. מדליקין נרות חנוכה בבית הכנסת ומברכים עליהם משום פרסומי ניסא [יא]. ומניחה בכותל דרום, זכר למנורה שהיתה בדרום. ונהגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת בין תפילת מנחה לתפילת ערבית [יב].
ח. הנוהגים להדליק נרות חנוכה במסיבות הנערכות בלילי חנוכה ומשמיעים בהם דברי תורה, והחפצים להדליק נרות חנוכה בברכותיהן, יש להם על מה שיסמוכו [יג].
ט. אין אדם יוצא ידי חובה בהדלקת נרות חנוכה שבבית הכנסת [יד], ואף המדליק בברכות בבית הכנסת, חוזר ומדליק בביתו ומברך גם כן שהחיינו ושעשה נסים מכיון שהוא מוציא בברכתו את אנשי ביתו, אבל אם הוא רווק שאין איש אתו בבית, יברך רק ב' ברכות-ברכת להדליק נר חנוכה וברכת שעשה נסים. וי"א שיברך רק ברכת להדליק נר חנוכה[טו].
י. אם חל ליל ראשון של חנוכה בליל שבת וכבר הדליקו הקהל וברכו שהחיינו בביתם, לא יברך החזן שהחיינו בהדלקת נרות שבבית הכנסת היות שהוא וכל הקהל כבר ברכו שהחיינו בביתם. וי"א שגם ברכת שעשה נסים אין לברך[טז].
יא. אין מברכים בבית הכנסת על הדלקת נרות חנוכה אלא בעשרה שאז הוא פרסום הנס [יז]. וי"א שאף נשים וקטנים מצטרפים למנין עשרה להדלקת נרות חנוכה שבבית הכנסת והוא כשיש בבית הכנסת רוב של ששה גברים [יח].
יב. אם הוא סמוך לחשיכה בערב שבת וטרם שיבואו מנין מתפללים לביהכנ"ס יתקדש היום, ידליק הנרות בלא ברכה. ואע"פ שיש אומרים שיברך, קימא לן ספק ברכות להקל [יט].
יג. נהגו שבכל יום מדליקין נרות חנוכה בבית הכנסת גם בשחרית (בלי ברכה) ובפרט כאשר מתפללים בהשכמה [כ].
יד. אבל על אביו ועל אמו תוך י"ב חודש ובשאר קרובים תוך שלשים יום, לא ידליק בלילה הראשון נרות חנוכה שבבית הכנסת, משום דמעורר שמחה בברכת שהחיינו בצבור, אבל בביתו ודאי מברך שהחיינו אפילו תוך שבעה[כא].
טו. הנשים צריכות להזהר שלא לעשות מלאכה מעת הדלקת הנרות עד חצי שעה מהדלקתם, ואין להקל בזה, כי כן קבלו עליהם מזמן קדמון [כב]. ויש אומרים שראוי שתזהרנה הנשים מכבוס ותפירה ושאר מלאכות בכל היום הראשון והיום האחרון של חנוכה [כג], ורק נשים שפרנסתן על ידי מלאכה אין להחמיר בזה [כד]. ויש שיש להם קבלה, שאם אשה בסכנה, תדור נדר שלא לעשות מלאכה בחנוכה ותנצל. ויש נודרים יום אחד ויש שני ימים כפי מה שירצו. וכל זה דוקא לנשים, אבל לאנשים אין שייכות למנהג זה ואינם נמנעים משום מלאכה [כה].
טז. רבוי הסעודות בימי חנוכה, אינן אלא סעודות הרשות, שהרי לא קבעום חכמים למשתה ושמחה. ויש אומרים שיש קצת מצוה בזה, משום שבאותם הימים היתה חנוכת המזבח, ונוהגים לומר זמירות ותשבחות בסעודות הללו, וע"י זה נחשבות לסעודות מצוה [כו]. מכל מקום מצוה להרבות בסעודת שבת של חנוכה יותר משאר שבתות, וכל שכן אם חל בו ראש חודש. וכן ירבה בסעודה של ראש חדש טבת שהוא בתוך ימי חנוכה בשביל פרסום הנס [כז].
יז. נהגו לאכול מאכלי חלב בחנוכה לפי שהנס נעשה ע"י חלב שהאכילה יהודית את האויב [כח]. וכיום נהגו לאכול סופגניות מטוגנות בשמן וטעמם כצפיחית בדבש, והעיקר שכל מעשיך יהיו לשם שמים[כט].
יח. בחנוכה אין הולכים לבית הקברות אפילו ביום היארצייט, ומי שיש לו יארצייט בתוך ימי החנוכה ילך קודם החנוכה. ומותר להשתטח על קברי הצדיקים [ל].

זמן הדלקת נר חנוכה
יח. זמן הדלקת הנרות הוא בצאת הכוכבים, כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה [לא]. ונוהגים העולם להתפלל תפילת ערבית ואחר כך להדליק נרות חנוכה. ומי שלא התפלל קודם, יכול להדליק ואח"כ להתפלל ערבית [לב]. ונמשך זמנה עד שתכלה רגל מן השוק, דהיינו כחצי שעה [לג] אחר צאת הכוכבים. ומ"מ אם לא הדליק בתחילת הלילה, הולך ומדליק כל הלילה כל עוד בני הבית נעורים, ומספיק בשנים שיהיו נעורים. אבל אם בני הבית ישנים, ידליק בלא ברכה [לד].
יט. כשהגיע זמן ההדלקה לא יאכל ולא ילמד עד שידליק נרות חנוכה, ואפילו התחיל לאכול או ללמוד מפסיק ומדליק. ודוקא סעודת קבע שהיא פת כשיעור ברכת המזון, אבל פחות מכן, וכן אכילת פירות וכדומה, מותר [לה].
כ. בתי כנסת שמתקיימים בהם שיעורי תורה בכל יום בין תפלת מנחה לערבית, או לאחר ערבית, אם יכולים הקהל ללכת לביתם ולהדליק נרות חנוכה ולחזור לשיעור, ודאי שזו הדרך הטובה ביותר. אמנם אם קיים חשש שאם ילכו לביתם ימנעו מלחזור לשיעור, יש לקיים השיעור כמו בכל יום, ולאחר השיעור ילכו להדליק נר חנוכה [לו].
כא. בערב שבת צריכין להזהר, להתפלל קודם מנחה ורק אח"כ להדליק נרות חנוכה. ולא יעשו כמנהג בורים שמדליקין קודם נרות חנוכה ואח"כ מתפללים מנחה [לז]. ומיהו אין להתפלל בביתו ביחיד ולבטל תפילה בציבור בשביל זה אלא אם לא אפשר, ידליק קודם מנחה ויתפלל אח"כ בציבור [לח].
כב. עוד צריכים להזהר בערב שבת, להוסיף שמן בנרות חנוכה יותר מכל יום, שיעור שידלקו עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים, ואם לא, יש אומרים שלא יצא ידי חובה ויש בזה חשש ברכה לבטלה [לט].
כג. כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה, ומצוה מן המובחר בשמן זית, שבו נעשה הנס, ועוד שבו היו מדליקין המנורה. וכן מצוה מן המובחר לעשות הפתילה מצמר גפן או חוטי פשתן [מ].
כד. אם הניח השמן תחת המטה, לא ידליקו בו נר חנוכה ולא נר שבת, משום דכל דבר של אכילה שורה עליו רוח רעה תחת המטה, וכיון דנמאס לאכילה נמאס למצוה משום הקריבהו נא לפחתיך ויש מקילין, אמנם אם השמן הוא מר שאינו בר אכילה, אין שורה עליו רוח רעה ומותר [מא].
כה. אין להדליק חלק מהנרות בשמן וחלק מהנרות בשעוה, מכיון שאין בזה הידור מצוה, וטוב שגם גוף הנרות יהיו שוין בגודלן ומראיהם ומינם משום הידור מצוה [מב]. וטוב שהנר הנוסף הנקרא שמש, ישנה אותו משאר נרות חנוכה, דהיינו שיהיה גבוה יותר או נמוך משאר הנרות, כדי שיהא ניכר שאינו בכלל נרות חנוכה [מג]. והרמז לזה: שרפים עומדים ממעל "לו" מספר שלשים וששה נרות חנוכה.
כו. נרות חנוכה הדולקות ע"י חשמל לא יברך עליהם ואפילו אין לו שמן או שעוה לנרות חנוכה [מד]. ואם אחר כך נזדמן לו נר חנוכה הכשר להדלקה, ידליקנו בברכה.
כז. חמשה עשר מיני כלים ראויים לנרות חנוכה לצורך הדלקה וכל הקודם משובח. א'. כלי זהב. ב'. כלי כסף. ג'. נחושת קלל הדומה לזהב. ד'. נחושת אדום. ה'. ברזל. ו'. בדיל. ז. עופרת. ח. כלי זכוכית. ט. כלי עץ. י. כלי עצם. יא. כלי חרס מצופה אבר. יב. כלי חרס לא מצופה אך צריך שיהיה חדש. יג. קליפות רימון. יד. קליפות אגוז הנדי. טו. קליפות האלון. אמנם אין להדליק נרות חנוכה בכלי חרס הנשבר, או בקליפה של לימון, או של בצלים, דהוי ביזוי מצוה, וכן אין להדליק בקליפי בצים וכו' [מה].

איסור הנאה מהנרות
כח. אסור להשתמש לאור נרות החנוכה. אפילו תשמיש עראי, כגון לבדוק מעות או למנותן לאורם. ואפילו תשמיש של קדושה, כגון ללמוד לאור נרות חנוכה אסור [מו]. וכפי הסוד אם נהנה מאורה גורם פגם גדול, שיתאחזו החיצונים באור העליון כנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל [מז].
כט. נוהגים להדליק נר נוסף הנקרא שמש, כדי שאם יבואו להשתמש מאור החנוכה, יהיה זה לאור השמש [מח], ויש מחמירין גם בנר הנוסף שלא להשתמש לאורו [מט].

הדלקה עושה מצוה
ל. הדלקה עושה מצוה, ואין לו לסלק ידו אחר הברכה עד אשר ידליק רוב הפתילה היוצאת מן השמן, ותיכף שהדליקה קיים את המצוה [נ] לכן אם הדליקה ונכבתה ע"י הרוח – אם הניחה במקום שאינה יכולה לעמוד בפני הרוח – לא יצא ידי חובתו, וצריך שיניחנה שוב במקום הראוי, וידליקנה בלא ברכה, אבל אם הניחה במקום שאין שולט הרוח וכבתה – מן הדין אינו זקוק להדליקה, ואם החמיר להדליקה תבוא עליו ברכה [נא].
לא. אע"פ שמן הדין אין צריך להחליף הפתילות בכל ערב, מכל מקום נוהגים לקחת פתילות חדשות בכל לילה, היות ובכל לילה היה הנס מתחדש, ועוד משום זכר למקדש שהיו מחדשין אותן בלילה במנורת המאור [נב].
לב. מכיון שההדלקה עושה מצוה, צריך להדליקה במקום הנחתה [נג]. ולכן, אם בעל הבית חולה, אין מביאין לו את החנוכיה כדי שידליקה סמוך למטתו ויניחוה אחר כך במקומה, אלא יצוה לאחד מבני ביתו שיברך וידליק, ויוצא בזה ידי חובתו. ויש אומרים שיכול החולה לברך והשליח ידליק מיד במקום הנחתה [נד] ויש אוסרין לעשות כך.
לג. צריך שיתן בה שמן כשיעור דהיינו שתדלק לפחות חצי שעה אחר צאה"כ. וכן אם מדליק בנרות שעוה, צריך שיהיה בהם שיעור שידלק לפחות חצי שעה אחר צאה"כ. ואם לא נתן בה שמן כשיעור בשעה שהדליקה, אפילו הוסיף בה שמן לאחר ההדלקה לא יצא ידי חובה, ואם לאחר שהדליק ראה שאין שמן כשיעור, יכבנה ויוסיף בה שמן, ויחזור וידליקנה בלא ברכה. ולכן, צריך לבדוק לפני הברכה אם יש בה שמן כשיעור, כי אפילו נתנו שמן כשיעור מבעו"י, יתכן ובינתיים נשפך ונחסר [נה].
לד. נשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה, מפני שגם הן היו באותו הנס. ולכן כשהבעל נאלץ להעדר מביתו, תדליק אשתו ותוציא את כל בני ביתה. וכן אם הבעל מתעכב עד לשעות המאוחרות בלילה נכון שימנה את אשתו שתדליק נרות חנוכה עם צאת הכוכבים, ובזה גם הוא יוצא ידי חובה [נו].
לה. סומא, אשתו מדלקת עליו. ואם אין לו אשה ויש לו בית בפני עצמו, ידליק על ידי סיוע של אדם אחר אך לא יברך [נז].
לו. מנהג נכון ליתן לאחד מבניו הקטנים להדליק בידם נר הנוסף (השמש) כדי לחנכם במצוות, היות וגם בנר זה יש קצת מצוה, ויזהר שלא יתן להם להדליק מהנרות של חיוב [נח].

סדר הברכות וההדלקה
לז. בלילה ראשון של חנוכה מברך שלש ברכות: אשר קדשנו במצותיו וציונו ל'הדליק נ'ר ח'נוכה (ויכוין ר"ת נח"ל שם קדוש), שעשה נסים לאבותינו ושהחיינו. ובשאר הלילות שתי הברכות הראשונות בלבד [נט]. ואחר שהדליק נר ראשון יאמר: "הנרות הללו אנחנו מדליקין" וכו', בנוסח המתוקן יפה שיש בו ל"ו תיבות כמנין הנרות של כל שמונת הימים [ס]. ויכוין היטב בברכת הדלקת הנרות ויברך מתוך שמחה של מצוה, כי חביבה מצוה בשעתה וגם לכבוד המלאכים הקדושים הבאים עתה לכבוד הדלקת הנרות. וידליק הנרות בבגד עליון כמו שהולך לבהכנ"ס [סא].
לח. ידליק נרות חנוכה אחר שיסיים לברך את כל שלש הברכות וכמו שאמרו חז"ל: כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן. אמנם מנהג חסידי ק"ק בית אל להדליק הנרות לאחר הברכה הראשונה – להדליק נר חנוכה, ורק אחר כך לברך שאר הברכות וכן מנהגינו [סב]. ומנהג טוב לומר אחר הדלקת נרות חנוכה "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" וכן "למנצח בנגינות מזמור שיר" וכו' בצורת המנורה, ויאמר פסוק "ויהי נועם" ומזמור "יושב בסתר" שבע פעמים [סג].
לט. אדם שהדליק נרות חנוכה ושכח ולא בירך, אם עדיין לא גמר להדליק כל הנרות יברך וידליק השאר, ואם השלים כבר הדלקת כל הנרות אפילו עדיין לא הדליק את הנר הנקרא "שמש", לא יברך עוד ברכה ראשונה להדליק נר חנוכה, אבל ברכת על הנסים וברכת שהחיינו יברך [סד].
מ. מי ששכח ולא בירך שהחיינו בלילה הראשון יברך בלילה השני. ואם שכח גם בשני יש לו תשלומין כל שמונת ימי חנוכה [סה]. ואונן, ידליק נרות חנוכה בלי ברכה, ועדיף ששליח יברך ויפטור אותו [סו].
מא. כשיניח החנוכיה על מזוזת הפתח בשמאל, יניח בלילה הראשון את הנר בקצה השני של החנוכיה, הרחוק ביותר מן הפתח, ובלילה השני יניח הנר השני בצידו שיהיה קרוב לפתח, ובו יתחיל להדליק, וסדר ההדלקה משמאל לימין, עד שנמצא שבליל השמיני יהיה הנר הנוסף השמיני סמוך לפתח ממש ובו יתחיל להדליק [סז].
מב. אדם שאשתו מדלקת עבורו בבית, אפילו שאינו נוכח בשעת הברכות יוצא ידי חובתו. אמנם טוב שישתדל לברך על הנרות שמדליקים בבית הכנסת כשאפשר לו להדליקם [סח].
מג. בחורי ישיבה הלנים בפנימית הישיבה, וכן חיילים רווקים הסמוכים על שולחן הוריהם בביתם, אינם צריכים להדליק נר חנוכה בפני עצמם, ויוצאים ידי חובה בהדלקת הנרות שמדליקים עליהם הוריהם, וכן הוא הדין לחייל נשוי שאשתו מדלקת עליו, שיוצא ידי חובתו ואינו צריך להדליק בפני עצמו [סט].
מד. בן נשוי או חתן הסמוכים תדיר על שולחן האב או החם, מדליקין בחדרים המיוחדים להם לשינה אך לא יברכו כלל, אלא יעמדו אצל האב כשהוא מברך ויכוונו לברכות ואחר כך ילכו וידליקו בחדרם. והוא הדין למי שמתארח אצל חבירו בימי החנוכה ולן בביתו לילה אחד או יותר ואוכל ושותה משולחנו של בעל הבית, מעיקר הדין יוצא ידי חובה בהדלקת הנרות של בעל הבית. ועדיף טפי שיעמוד בברכות אצל בעה"ב כשהוא מברך ויכוין לצאת ידי חובה וילך וידליק בחדרו [ע].
מה. המתאכסן במקום שמשלם בחשבון מדוקדק על כל מה שמקבל צריך ליתן פרוטה לבעל הבית כדי שיזכה לו חלק בנר חנוכה. או שבעל הבית יזכה לו במתנה חלק מן השמן [עא].
מו. ההולכים לבית ההורים לסעודת ליל שב"ק וחוזרים לישן בביתם לאחר הסעודה טוב שיצאו מן הבית רק לאחר פלג המנחה ואז ידליקו נרות חנוכה בביתם בברכה, רק יזהרו לשים שמן שיעור שיספיק לחצי שעה אחר צה"כ. ואם יצאו קודם פלג המנחה לא ידליקו בביתם אלא במקום שהולכים אליו [עב].

סדר ההדלקה בערב שבת ובמוצאי שבת
מז. בערב שבת קודש, מדליקים נרות חנוכה תחילה ואחר כך נר שבת, ולכן תמתין האשה שלא תדליק נר שבת עד שידליק הבעל נר חנוכה [עג], ויש טעם בדבר גם על פי הסוד [עד]. אמנם אם השבת היא בליל שביעי או שמיני, שיש נרות הרבה והאשה רוצה למהר מחמת הזמן אז תוכל להדליק נר שבת אחר שהדליק הבעל נר אחד בלבד.
מח. בליל שבת צריך להזהר לתת הנרות במקום מתאים, באופן שלא תכבה אותם הרוח בליל שבת בעת פתיחת וסגירת הדלת [עה].
מט. במוצאי שבת, בבית הכנסת מדליקין נרות חנוכה ואחר כך מבדילין על הכוס. אמנם בבית, קודם יבדיל על הכוס ואחר כך ידליק נרות חנוכה [עו].
נ. אין לברך ברכת מאורי האש על נרות חנוכה [עז].

על הנסים
נא. בכל שמונת ימי החנוכה יאמר בתפילה בברכת מודים "על הנסים", וכן בברכת המזון לפני "על הכל ה' אלקינו אנחנו מודים לך" [עח], ואם שכח לאמרו אינו חוזר. אמנם אם נזכר באותה ברכה קודם שאמר "השם" בחתימת הברכה, חוזר [עט].
נב. מי ששכח "על הנסים" ונזכר לאחר חתימת הברכה, יש לאמרו כאשר מסיים "אלהי נצור" וכו' קודם שיאמר יהיו לרצון, וכן כששכח על הנסים בברכת המזון, כשמגיע להרחמן, יאמר: "הרחמן יעשה עמנו נסים ונפלאות כמו שעשה עם אבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול" וכו'[פ].

שאלות ברש"י על הפרשה

א. וישלח יעקב מלאכים – הסבר: "מלאכים".
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ב. עם לבן גרתי – הסבר "גרתי" (2 פירושים).
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ג. הסבר: ויהי לי שור וחמור.
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ד. וירא יעקב מאד ויצר לו – הסבר: וירא, ויצר.
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ה. והיה המחנה הנשאר לפליטה – רש"י אומר: התקין עצמו לשלושה דברים – מה הם הדברים ומהיכן לומדים?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ו. הסבר: קטנתי מכל החסדים.
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ז. הסבר: כי במקלי (2 פירושים).
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ח. הסבר: היטב אטיב עמך.
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ט. הסבר: מן הבא בידו (3 פירושים).
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
…………………………………………………………………………………………………..
י. למה ל-200 עזים ורחלים נתן 20 תישים ו-20 אלים? ואילו ל-40 פרות נתן רק עשרה פרים? ול- 20 אתונות נתן רק 10 עירים?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
י"א. למה בקש יעקב: "ורוח תשימו בין עדר לעדר"?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
י"ב. ואת אחד עשר ילדיו – ודינה היכן היתה?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
י"ג. למה נותר יעקב לבדו ולא עם כולם?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
י"ד. ויאמר שלחני כי עלה השחר – אז מה אם עלה השחר?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ט"ו. הסבר: כי אם ברכתני.
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ט"ז. הסבר: ויזרח לו השמש (2 פירושים).
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
י"ז. למה נקרא שמו: גיד הנשה?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
י"ח. מדוע נקוד על "וישקהו"?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
י"ט. מדוע השפחות וגם לאה נגשו קודם הן ואח"כ ילדיהם ואילו ברחל כתוב נגש יוסף ורחל וישתחוו?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
כ'. מהיכן לומדים שעשו הודה ליעקב על הברכות?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
כ"א. וישב ביום ההוא עשו לדרכו – והיכן היו הארבע מאות איש שהיו עמו? והיכן פרע להם הקב"ה ?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
כ"ב. ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית – כמה זמן שהה שם?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
כ"ג. ויבוא יעקב שלם – במה שלם?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
כ"ד. ויחן את פני העיר – למה חנה?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
כ"ה. למה כתוב: ותצא דינה בת לאה ולא בת יעקב?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
כ"ו. הסבר: וישכב אותה וַיְעַנֵּהָ.
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
כ"ז. הסבר: מֹהַר.
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
כ"ח. ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי – וכי לא ידענו שהם בני יעקב?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
כ"ט. הסבר: ויבואו על העיר בטח (2 פירושים).
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ל'. ותמת דבורה – מה ענין זה לכאן? ולמה לא מוזכרת בתורה מיתת רבקה?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ל"א. וירא אלקים אל יעקב ויברך אותו – מה ברך אותו?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ל"ב. הסבר: גוי, גוים ומלכים.
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ל"ג. הסבר: כי גם זה לך בן (2 פירושים).
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ל"ד. הסבר: בן אוני.
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ל"ה. וישכב את בלהה – האם אכן שכב?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ל"ו. הסבר: ויהיו בני יעקב שנים עשר. (2 פירושים).
תשובה…………………………………………………………………………………………………..

שאלות מספר בן איש חי פרשת וישלח שנה א'

א. כמה שעות לפחות צריך אדם לישון ולא יותר מכמה שעות? ומדוע? ומה יעשה בשאר שעות הלילה?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ב. מתי צריך לישון בלילה, בתחילת הלילה או בסוף הלילה? ומדוע? ואיך ינהגו הנשים?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
מה דעת רבנו עובדיה יוסף ע"ה בענין זה?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ג. מה יעשה אדם שקם בחצות ועשה תיקון חצות ולמד ורוצה לישון שוב?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ד. מתי הוא זמן תיקון חצות ? האם הנשים צריכות לומר תיקון חצות?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
מה דעת רבנו עובדיה יוסף ע"ה בעניין הנשים?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ה. מתי אין אומרים תיקון רחל?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
מה דעת רבנו עובדיה יוסף ע"ה לגבי ליל הברית?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ו. מתי אין אומרים תקון לאה?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ז. ממתי בלילה אסור לומר תיקון חצות? ואם יש מעט זמן , מה יותר עדיף, תקון חצות או למוד תורה? ומה עדיף תקון חצות או סליחות באלול?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
מה דעת רבנו עובדיה לגבי תקון חצות אחרי המועד הנ"ל?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..

שאלות מספר בן איש חי פרשת וישלח שנה ב'

א. לפי איזה כלל הולכים לגבי מה מותר לדבר בשבת ומה אסור?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ב. אם רוצה שחברו יבוא אליו במוצאי שבת כדי לסכם עימו בענין מלאכה, איך צריך לומר לו?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ג. באלו דברים אסור להרבות את הדבורים בשבת?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ד. אלו חשבונות אסור לחשב בשבת ואלו מותרים?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ה. האם מותר לומר לחברו כמה עלה לו חפץ מסויים שקנה?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ו. האם מותר לדבר בשבת על דבר שמזכיר לו את צערו?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ז. . מה דין שטרי חובות ואגרות לקרוא אותם בשבת?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ח. למי מותר לעיין בשבת ברשימה של מוזמנים לעליה לס"ת ולמי אסור?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ט. אלו דברים אסור לומר לנכרי לעשות בשבת?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
י. איך צריך לנהוג אם קבל מברק בשבת והגוי המביא אותו דורש חותמת של המקבל?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
י"א. האם מותר לתת לנכרי מערב שבת מעות לקנות לו דבר או סחורות למכור לו בשבת? ואיך צריך לנהוג כדי שיהיה אפשר?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
י"ב. אם בא גוי בשבת לקחת את הסחורה שקנה, האם מותר לתת לו בשבת את הסחורה. ולמה?
תשובה:…………………………………………………………………………………………………..
י"ג. איך צריך לנהוג השואל מחברו דבר מה בשבת ואינו מאמינו לענין הנחת משכון אצלו?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
י"ד. איזו מלאכה אסור לומר לגוי לעשות בשבת אפילו לצורך מצוה ואיזו מותר?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..
ט"ו. איזה הרהור בעסקיו אסור בשבת?
תשובה…………………………………………………………………………………………………..

התגובות נעולות

123