פרשת שבוע

שיעור פרשת שבוע בראשית תשע”ח

שיעור הזוהר הגדול בתבל מפי מו”ר שר בית הזוהר ר’ בניהו שמואלי שליט”א

[tab:צפייה ישירה 1]

[tab:צפייה ישירה 2]

[tab:קבצים להורדה]

 

זוהר על פרשת השבוע – תשע”ח להורדה ישירה:

[tab:תוכן השיעור]

שיעור שבועי ממורנו ורבנו שליט”א

 

פרשת בראשית

תשע”ח

 

מצות עשה דתלמוד תורה

כתיב בתורה (דברים ה, א) “ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם, שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום, ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם”. וכתיב (ו, ו-ז) “והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך ודברת בם”. וכתיב (יהושע א, ח) “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל”[א].

א. כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה. בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר “והגית בו יומם ולילה”[ב]. ותחלת דינו של אדם על תלמוד תורה, ואחר כך על שאר מעשיו[ג].

ב. עד אימתי חייב ללמוד, עד יום מותו, שנאמר (דברים ד, ט) “ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך”[ד]. וכל זמן שלא יעסוק בתורה, הוא שוכח[ה].

ג. חייב אדם לשלש תלמודו בכל יום ויום, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש “בתלמוד”, כיצד, הרי שהיה עוסק במלאכתו לפרנסת בני ביתו שלש שעות ביום, ונשארו לו תשע שעות, יעסוק בשלש שעות מהן במקרא, ובשלש שעות במשנה, ובשלש שעות בתלמוד ופוסקים, להבין ולהורות הלכה למעשה. וללמוד דבר מתוך דבר, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. במה דברים אמורים בתחלת לימודו של אדם. אבל כשיגדל בתורה יפנה כל עסקו בתלמוד ובפוסקים לפי רוחב לבו ויישוב דעתו, שיפלפל בדברי תורה וילמוד דבר מתוך דבר להורות הלכה למעשה, ובעתים מזומנות יקרא מקרא וישנה משנה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה[ו].

ד. מצוה שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך שלא תגמגם בהם[ז].

ה. לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה[ח].

ו. מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי’ אחת מהן בשינה, באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהם[ט], אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה[י].

ז. כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה, אש אוכלתו[יא].

ח. כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו, הרי זה בכלל כי דבר ה’ בזה (במדבר טו, לא)[יב].

ט. כל המבטל תורה מעושר, סופו לבטלה מעוני. וכל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר[יג].

י. כל מי שאי אפשר לו ללמוד כראוי מפני רוב טרדותיו, או מפני שאינו יודע ללמוד, יתרום בעין יפה לישיבות ולמוסדות התורה, או יחזיק בתלמיד חכם השקוד על לימודו, ויהיה נחשב לו כאילו עסק בעצמו בתורה. וכמו שאמרו בבראשית רבה (פרשה צט סי’ ט): “שכן מצינו ביששכר וזבולון, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, ומביא סחורות באניות ומוכרם, ונותן ליששכר כל צרכו, כדי שיעסוק בתורה, שנאמר זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון, יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים, אלו תלמידי יששכר היושבים לרגליו ללמוד תורה. לכן כשבא משה לברך את שבטי ישראל הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר, שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, שאלמלא זבולון לא היה יכול יששכר לעסוק בתורה. וזכה יששכר להעמיד מאתים ראשי סנהדראות. ועל זבולון נאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר”. ואף על פי כן אף המחזיק שהוא בבחינת “זבולון”, לא יתבטל לגמרי מלימוד תורה, אלא יקבע זמן ללמוד הלכה, לדעת מה יעשה ישראל, ולקיים המצות, ולשמור השבת כהלכתה, שאם לא ילמוד, היאך יקיים[יד].

יא. ברית כרותה שכל הקובע תלמודו בבית הכנסת או בבית המדרש, לא במהרה הוא שוכח. וכל היגע ועמל בתלמודו בצינעא מחכים, שנאמר ואת צנועים חכמה. וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו, תלמודו מתקיים בידו[טו].

מצות עשה ללמד תורה לאחרים

מצות עשה ללמד תורה שנאמר (דברים ו, ז) “ושננתם לבניך”. ושננתם לבניך אלו תלמידיך, וכן את מוצא בכל מקום שהתלמידים קרואים בנים, שנאמר (מלכים ב ב, ג) “ויצאו בני הנביאים אשר בית-אל אל אלישע” וכי בני הנביאים היו, והלא תלמידים היו, אלא מכאן לתלמידים שהם קרואים בנים[טז].

א. כשם שחייב אדם ללמד את בנו, כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר (דברים ד, ט) “והודעתם לבניך ולבני בניך”. ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד לתלמידים אף על פי שאינן בניו, שנאמר “ושננתם לבניך”, ומפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויין בנים[יז].

ב. כל המלמד תורה בעולם הזה, זוכה ומלמדה לעולם הבא[יח].

ג. כל המלמד בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר (במדבר ג, א) “ואלה תולדות אהרן ומשה”, וכתיב “ואלה שמות בני אהרן” ולא נתפרשו תולדות משה. לומר לך, אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו[יט].

 

מאמרי הזוהר הקדוש

זוהר חדש – בריאת האדם

ז”ח דף קמ”א ע”א

וּכְגַוְנָא דְּאָמַר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה אָדָם, הָכִי אָמַר לִסְפִירָן נַעֲשֶׂה אָדָם וכמו שאמר הקב”ה על עם ישראל נעשה אדם כך אמר על הספירות נעשה אדם, דָּא עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא דְּאִיהוּ רִאשׁוֹן לְמַחֲשָׁבָה וְאַחֲרוֹן לְמַעֲשֶׂה זה עמוד האמצעי בחי’ דת”י שהוּא תפארת ישראל שכולל בתוכו כל הו”ק והוא שם מ”ה ונקרא אדם והוא שם הוי”ה ב”ה ושם אדנות שהוא ראשון למחשבה מצד אות י’ דהוי”ה דת”ת ואחרון למעשה מצד אות י’ דאדנות שבו, דְּאִנּוּן חָכְמָה בָּרֹאשׁ וְחָכְמָה בַּסּוֹף שהם חכמה בראש היּא אות י’ דהוי”ה דת”ת וחכמה בסוד גם כן אות י’ דאדנות. דְּכָל סְפִירָה יָהִיב בֵּיהּ חוּלָקֵהּ שכל ספירה נתנה בו חלקה כי הת”ת כלול בו הזרועות שהם חסד גבורה ב’ רגלים נצח והוד הראש כחב”ד והיסוד ברית הכל כלול בו והוא כולל ותופס את כולם. וּבְגִין דָּא אִיהוּ בִּדְיוֹקְנֵהּ (במדבר י כה) מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנוֹת לְצִּבְאוֹתָם. וְרַעְיָא מְהֵימְנָא בִּדְיּוֹקְנֵהּ ולכן הוא בצורתו צורת ו’ שלו מאסף לכל המחנות מכל הספירות ומשה רבנו הוא צורת התפארת כי הוא מהדת”י מצד התפארת.

וְאָמַר לַמַּלְאָכִין נַעֲשֶׂה אָדָם, וְדָא מטטרו”ן וכך אמר הקב”ה למלאכים נעשה אדם והוא מטטרו”ן שהוא חנוך, דְּכָל מַלְאָךְ וְחַיָּה שַׁוֵּי בֵּיהּ חוּלָקֵיהּ שכל מלאך נתן בו חלקו וכן כל חיה נתנה חלקה. וְהָכִי אָמַר לִצְבָא הַשָּׁמָיִם לְמֶעֱבַד לְשִׁמְשָׁא בִּדְיוֹקְנֵהּ, וְכָל כּוֹכָבָא יָהִיב בֵּיהּ חוּלָקֵהּ וכן אמר הקב”ה לכל צבאות השמים לעשות אדם בצלמנו שהוא השמש בצורת התפארת כי הת”ת נקרא שמש וכן משה רבנו נקרא שמש וכל כוכב נתן בו חלקו, וְעִלַּת עַל כֹּלָּא אִשְׁתַּתַּף בְּהוּ בְּכָל אֲתַר בְּתִפְאֶרֶ”ת במטטרו”ן וּבְשִׁמְשָׁא, וְלֵית לְאַרְכָּא בְּהַאי והעליון על הכל שהוא א”ס ב”ה נשתתף בהם בכל מקום אם בתפארת שבספירות אם המטטרו”ן במלאכים, ואם בשמש בכל צבא השמים ואין להאריך עוד בענין זה.

וְעוֹד נַעֲשֶׂה אָדָם. לְאֻמָּן דְּזָרַע כַּמָּה זִרְעוֹנִין בְּבַת אַחַת, וְכָל אֶחָד נָפִיק לְיוֹמוֹי משל לאומן שזרע כמה זרעונים בבת אחת אם חיטים, אם פירות, אם תבואה וכל אחד יוצא ביומו בזמנו יש לאחר יום יש אחר יומיים וכו’, והאומן הוא הקב”ה שזרע את השמים ואת הארץ כל תולדות השמים וכל תולדות הארץ וכל אחד נתגלה ויצא ביומו. לְבָתַר אָמַר לְאִלֵּין לְאִנּוּן פּוֹעֲלִים, אֲנָא בָּעֵי דְּתִשְׁתַּתְּפוּ כֻּלְּכוּ לְמֶעֱבַד מָאנָא אח”כ אמר לאותם הפועלים שהם הו”ק יום א’ חסד יום ב’ גבורה וכו’ אני רוצה שתשתתפו כולכם יחד לעשות כלי שהוא אדם, וְכָל חַד מִנַּיְכוּ יָהִיב בֵּיהּ חוּלָקֵהּ מִמַּה דִּיהָבִית בְּכוּ וכל אחד מכם יתן בו את חלקו ממה שנתתי בכם, וַאֲנָא אִשְׁתַּתַּף עִמַּיְכוּ בְּהַהוּא מָאנָא חוּלָקָא מִנִּי ואני אשתתף עמכם באותו הכלי שהוא האדם חלק ממני שהיא הנשמה חלק אלוה ממעל. אָמְרוּ לֵיהּ מַאי הַאי מָאנָא כָּל כָּךְ חָשִׁיב קָדָמָךְ דִּיהֵא כָּלִיל מִכֹּלָּא אמרו לו הו”ק מי הוא הכלי שכ”כ חשוב לפניך שיהיה כלול מכל העליונים והתחתונים. אָמַר לוֹן הַאי מָאנָא אִיהוּ אָדָם דִּיהֵא בִּדְיוֹקְנָא דְּאָדָם עִלָּאָה אמר להם הקב”ה זה הכלי הוא האדם ואני רוצה שהוא יהיה בצורת האדם העליון.

אָמְרוּ לֵיהּ אַמַּאי תֵּימָא לָן דְּכָל חַד וְחַד יָהִיב בֵּיהּ חוּלָקֵהּ אמרו לו האומנים שהם הו”ק מדוע תאמר לנו שכל אחד ואחד מאתנו יתן בו חלקו. וְהָא אַנְתְּ הוּא אָדוֹן דְּכֹלָּא, וְאַנְתְּ בָּרָאת כֹּלָּא, טֹל אַנְתְּ מִכָּל חַד וְחַד מַה דְּאַנְתְּ בָּעֵי והרי אתה הוא אדון הכל מושל בכל ואתה בראת הכל קח אתה מכל אחד ואחד מה שאתה רוצה, דְּלָא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לְאִנּוּן דְּלָא אִשְׁתְּמוֹדְעִין בָּךְ שלא יהיה פתחון פה לאלה שלא יודעים בך ומכירים בך. דְּיֵמְרוּן דְּעוֹבָדָא דְּאָדָם אַנְתְּ צָרִיךְ מִשְּׁלִיחִין דִּילָךְ שיאמרו שלמעשה בריאת האדם אתה צריך ג”כ לשליחים שלך ואתה לא מסתדר לבד ח”ו.

אָמַר לוֹן, לְמַלְכָּא דְּיָהַב מַתָּנָא לְעַבְדוֹי, וְיָהִיב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד חוּלָקֵהּ וְאַחְסַנְתֵּהּ מֵהַהוּא מַתָּנָא אמר להם הקב”ה משל למלך שנתן מתנה לעבדיו ונתן לכל אחד ואחד חלקו ונחלתו מאותה המתנה הכוללת שיש בה חלקים שונים. לְבָתָר אָתָא עַבְדָּא מְהֵימְנָא לְגַבֵּהּ וְשָׁאִיל לֵיהּ מַתָּנָה ואח”כ בא אליו עבדו הנאמן ובקש ממנו ג”כ מתנה. אָמַר מַלְכָּא הַאי עַבְדָּא פָּלַח לִי בְּכָל אֵבָרִין דִּילֵהּ אמר המלך זה העבד עובד אותי בכל רמ”ח אבריו ושס”ה גידיו בחשק גדול. וְהָכִי אֲנָא בָּעֵי לְמֶעֱבַד מָאנָא דִּילֵהּ מַתָּנָה מִכָּל חֵילִין דִּילִי וכך אני רוצה לעשות את הכלי שלו מתנה מכל הצבאות שלי. מָה עָבַד כָּנַשׁ כָּל מַשִּׁרְיָן דִּילֵהּ מה עשה המלך אסף כל המחנות שלו וְאָמַר לוֹן בָּעֵינָא מִנַּיְכוּ כַּל חַד וְחַד יָהִיב מַתָּנָה מִדִּידֵהּ לְהַאי עַבְדָּא ואמר להם רוצה אני מכם שכל אחד ואחד יתן מתנה משלו לזה העבד, וַאֲנָא אִשְׁתַּתַּף עִמְּכוֹן וְאֶתֶּן לֵיהּ מַתָּנָה מִדִּילִי ואני אשתתף עמכם ואתן לו מתנה ממני כלומר אני אתן את הנשמה שלו.

מִנְּהוֹן אַקְשׁוּ וְאָמְרוּ (תהלים ח ה) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ יש מהם שהקשו ואמרו מה הוא האדם הזה שאתה רוצה לברא שהוא חשוב יותר מאתנו או מכל צבאות השמים שאתה זוכר אותו במיוחד. וּמִנְּהוֹן אָמְרֵי בְּרַעֲוָא שָׁלִים ויש מהם שאמרו אנחנו נותנים מאתנו באהבה וברצון שלם. אוּף הָכִי קֹדֶם דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, עָאלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת, והנמשל גם כאן קודם שנברא העולם עלו ישראל במחשבה להבראות תחילה קֹדֶם דְּאִתְבְּרִיאוּ מַלְאֲכִין וְכָל בִּרְיָן דְּעָלְמָא דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית קודם שנבראו המלאכים וכל הנבראים שבעולם של מעשה בראשית. וּבַחֲבִיבוּ דִּילְהוֹן, אַנָּח לְעוֹבָדָא דִּילְהוֹן דִּיהוֹן בַּתְרָאִין לְעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית ומחמת חיבתם ואהבתם הניח הקב”ה את בריאת האדם עם ישראל שיהיו אחרונים למעשה בראשית. וְאָמַר עָלֵהּ נַעֲשֶׂה אָדָם ורק לבסוף ביום הששי עת בריאת האדם אמר “נעשה אדם”.

וְאַמַּאי ושואל, מדוע אמר לכל הבריאה כולה ולכל צבאות השמים ולכל העולמות נעשה אדם אֶלָּא בְּגִין חֲבִיבוּ דְּאַבּוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא דְּאִתְקְרֵי יִשְׂרָאֵל אלא מחמת חביבותם לאביהם שבשמים שנקרא ישראל, כלומר הקב”ה אמר אלו בני והם נקראים על שמי. וְאִנּוּן הָווּ עֲתִידִין לְאִתְקְרֵי בִּשְׁמֵהּ יִשְׂרָאֵל והם יהיו עתידים להקרא בשמו ישראל, כָּנִישׁ לְעִלָּאִין וְתַתָּאִין לְמֵיהַב חוּלָקָא מִכֻּלְּהוּ לכן אסף הקב”ה לעליונים ולתחתונים שכולם יתנו חלק משלהם. בְּגִין דְּאִי יֵחוּב אָדָם, כֻּלְּהוּ אִשְׁתַּכָּחוּ חֲסֵרִין בְּהוֹן, מֵהַהוּא חוּלָקָא דִּיהָבוּ בֵּיהּ, וְכֻלְּהוּ יִבְעוּן רַחֲמֵי בְּגִינֵהּ לפי שאם יחטא האדם כולם ימצאו חסרים ופגומים בהם בעצמם כי הוא חלק מהם מחמת שנפגם אותו חלק שנתנו בו, וכולם יבקשו רחמים בשבילו. וְאִיהוּ יְהַב בְּהוֹן מִדִּילֵהּ והקב”ה נתן בעם ישראל חלק משלו כמ”ש ויפח באפיו נשמת חיים, בְּגִין דְּיֵמְרוּן לֵיהּ עֲשֵׂה לְמַעְנָךְ אִם לֹא לְמַעֲנֵנוּ, בְּגִין הַהוּא חוּלָקָא דִּילָךְ דְּיָהַבְתְ בְּיִשְׂרָאֵל כדי שכל צבאות השמים וכל הבריאה יאמרו לו עשה למענך לחלק שאתה נתת בו בישראל. הָדָא הוּא דִּכְתִיב (דברים לב ט) כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ וזה מה שכתוב שיש חלק של הקב”ה בעמו. וְאִיהוּ מָחִיל לוֹן בְּגִין הַהוּא חוּלָקָא דִּילֵהּ דִּשְׁמֵהּ דְּיָהַב בְּהוֹן והוא מוחל להם בשביל אותו החלק שלו של שמו שנתן בעם ישראל.

דְּאִם לֹא יָהִיבוּ אִנּוּן מִגַּרְמַיְהוּ חוּלָקָא בֵּיהּ בִּרְעוּתַיְהוּ שאם לא היו נותנים כל העולמות העליונים והתחתונים וכל הבריאה חלק מהם מרצונם והיה הקב”ה לוקח מהם בעל כרחם, כֻּלְּהוּ הָווּ טַעֲנִין עָלֵהּ כולם היו טוענים עליו, דְּאַנְתְּ נְטִילַת מִנָּן עַל כֹּרְחָנָא, חוּלָקָא דְּאִיהוּ בָּאָדָם מִכָּל חַד וְחַד אתה לקחת מאתנו בעל כרחנו חלק שהוא באדם מכל אחד ואחד, וְלָא הָווּ מְרַחֲמֵי עָלֵהּ ואז לא היו מרחמים עליו. וּבְגִין דְּלָא יְהֵא לוֹן פִּתְחוֹן פֶּה ובשביל שלא יהיה להם פתחון פה, בְּגִין דָּא לֹא בָּעָא לְנָטְלָא חוּלָקָא אֶלָּא בִּרְעוּתָא דִּילְהוֹן ובשביל זה לא רצה הקב”ה ליקח מהם חלק אלא שהם יתנו מתנה מרצונם המלא.

כְּגַוְנָא דָּא דְּאִתְמַר בְּרָעְיָא מְהֵימְנָא, כעין זה שנאמר במשה רבנו הרועה הנאמן, (תהלים סח יט) עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם [א] שכשעלה משה רבנו למרום לקח את אותם נצוצות שלקחו אותם החלקים ששייכים לנשמת אדם הראשון אחר שחטא ועתה משה רבנו מתקן ולוקח אותם ניצוצות בשביל להשיב אותם אל הקדושה. וּבְגִין דְּמַזִּיקִין סָרְחוּ לְגַבֵּהּ, וְלֹא בָּעוּ לְמֵיהַב בֵּיהּ חוּלָקָא והיות והמזיקים חטאו להקב”ה שלא שמעו בקולו ולא רצו ליתן מחלקם לאדם, וְאָמְרוּ (שם ח ה) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וְגוֹ’ ואמרו, מי הוא בכלל האדם שאתה רוצה ליתן לו מתנה מיוחדת ולברא אותו, לֹא בָּרָא לוֹן לְבוּשִׁין דְּאִנּוּן גּוּפִין דִּלְהוֹן. וְאִנּוּן שָׂנְאִין לוֹן לא ברא להם הקב”ה לאותם מזיקין לבושים שהם הגופים שלהם אלא השאיר את אותם רוחות ערומים בלא לבוש, ולכן הם שונאים את האדם. וְעַל כֵּן מְמַנָּן דְּעַל ע”ב אֻמִּין, דְּאִנּוּן קַמָּךְ, כְּגַוְנָא דָּא ועל כן השרים הממונים על ע”ב אומות העולם שהם לפניך הם המזיקים והם חלק הס”א והם כעין אותם המזיקין כַּד יִשְׂרָאֵל מְחֻיָּבִין לַאֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא, אִנּוּן אֻמִּין דְּעָלְמָא רְצוּעִין בִּידָא דְּבוֹרֵא עָלְמִין לְאַלְקָאָה לוֹן בְּהוּ כאשר ישראל מחוייבים לאביהם שבשמים אותם אומות העולם הם רצועה בידו של בורא עולם להלקות אותם בהם.

וְכַד חָזְרִין בְּתִיּוּבְתָּא זָרִיק רְצוּעִין מִידֵהּ, וְלָא יְהֵא בְּהוֹן מַמָּשׁ וכאשר עם ישראל חוזר בתשובה זורק הקב”ה את הרצועה מידו כלומר זורק את אומות העולם ולא יהיה בהם בחי’ של ממש. דְּחֵילָא דִּרְצוּעִין לָאו אִיהוּ אֶלָּא בִּידָא דְּמָאן דְּנָטִיל שכח הרצועה אינו אלא ביד מי שלקחה כלומר בידו של הקב”ה. דְּעָלַיְהוּ אִתְמַר (ישעיה מ יז) כָּל הַגּוֹיִים כְּאַיִן נֶגְדּוֹ כלומר מאבד אותם כי הם אפס גמור. וּבְגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִית בְּהוּ חוּלָקָא מִבּוֹרֵא עָלְמִין דְּאִיהוּ עִלַּת עַל כֹּלָּא ובשביל שעם ישראל יש להם חלק מבורא עולם שהוא עולה על הכל. וּמֵעֶשֶׂר סְפִירָאָן וּמִכָּרְסְיָן וּמַלְאָכִין וְכוֹכָבַיָּא וּמַזָּלִין וגם הם חלק מעשר ספירות דאצילות ומהכסאות דעשר ספירות של עולם הבריאה ומלאכים של עולם היצירה כוכבים ומזלות של עולם העשיה כַּד חָזְרִין בִּתְשׁוּבָה מִכָּל מַה דְּאִתְנְטִילוּ, בָּעוּן רַחֲמֵי עָלַיְהוּ כשעם ישראל חוזרים בתשובה מכל מה שלקחו כלומר מי”ס דאצילות ומבריאה יצירה עשיה כולם מבקשים על עם ישראל רחמים. בַּר מִשֵּׁדִין וּמַזִּיקִין וְחֵילִין דִּמְסָאֲבוּ חוץ מן השדים והמזיקים וכחות הטומאה, דְּאִתְמַר בְּיִשְׂרָאֵל (ויקרא יח כד) אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה, דְּלֵית לוֹן חוּלָקָא בְּהוֹן שנאמר בהם בישראל בבקשה אל תטמאו בכל הטומאה הזאת כי אין לישראל חלק בטומאות אלו.

וּבְגִין דָּא אֻמִּין דְּעָלְמָא דְּנִשְׁמָתִין דִּילְהוֹן מֵאִנּוּן חֵילִין דִּמְסָאֲבוּ, לֵית לְשַׁתְּפָא בְּהוֹן לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְלֹא בְּכָל עוֹבָדֵיהוֹן ולכן, לפי שאומות העולם נשמתם מכחות הטומאה אין להשתתף בהם באכילה ובשתיה ולא בשום מעשה ממעשיהם, דְּעָלַיְהוּ כְּתִיב כי על אומות העולם נאמר בענין ע”ז (דברים ד יט) אֲשֶׁר חָלַק ה’ אֱלֹהֶיךָ אותם לכל העמים וְגוֹ’, ובעם ישראל נאמר כי עם קדוש אתה לה’ אלהיך (שם יד ב) וּבְךָ בָּחַר ה’. וְעָלַיְהוּ אִתְמַר (מיכה ד ה) ועל אומות העולם נאמר כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו ואנחנו נלך בשם ה’ אלהינו לעולם ועד וְגוֹ’, דְּאִיהוּ יָחִיד וּמְיֻחָד בְּכָל מַשִּׁרְיָן (דף קמא ע”ב) דִּכְלִילָן בְּהוֹן כי הוא יחיד ומיוחד בכל המחנות הכלולות בו.

 

 

מאמרי הפרשה

 

שבת מברכים דחודש מרחשון

 

זכינו כבר לעבור את ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, ושמחת תורה, וגם התחלנו עוד פעם את התורה מחדש ועכשיו אנחנו מתחילים עונת החורף. ערב ר”ח חשון צריך לעשות תשובה ולהכין את עצמנו לקראת החודש הבא עלינו לטובה חודש מרחשון, וכידוע כל ערב ר”ח אדם צריך לחזור בתשובה על כל החודש. אמנם חודש תשרי היה מלא וגדוש בתורה, במצות ובמעשים טובים, אבל צריך להמשיך אותם לכל השנה, ורמזו זאת במה שיסד המשורר “יהא רעוא קמיה דתשרי על עמיה” שחודש תשרי יהיה על עם ישראל כל השנה. אמנם היה לנו חג הסוכות ואדם שמח בו הרבה, אבל לפעמים מחמת השמחה, אפי’ שעבר עליו יום כיפור, אדם קצת טועה כי יצה”ר מפתה אותו. ופעמים ח”ו לא בירך טוב או כל מיני עוונות שהאדם דש בעקביו, לכן צריך לעשות תשובה ולהתחיל את ימי החורף חזק. לכן מי שיכול לצום יצום בערב ר”ח, ומי שלא, ישתדל בערב ר”ח לעשות תשובה ומעשים טובים ללכת בדרכי ה’ ולקרוא כל התהלים עם שבעה כורתי ברית וסליחות ולעשות תשובה גדולה.

חודש זה נקרא מרחשון היות ואין בו חגים, כי בכל החדשים יש חג, בכסלו טבת חנוכה, בשבט ט”ו בשבט, באדר פורים וכו’. החודש היחידי שאין בו חג הוא חשון, לכן קוראים אותו מרחשון כי יש לו מרירות שאין בו חג. ויש אומרים פי’ אדון, מר-חשון לחלוק לו כבוד מכיון שאין בו חג.

והאדמו”ר מקושניץ הסביר שנקרא מרחשון כיון שעדיין השפתיים ממללות – מרחשין את התפילות של ימים נוראים של ימי חג הסוכות.

ראש חֹדש חשון תמיד יומיים, לפי שהוא אחר תשרי שהוא חֹדש מלא, יום ראשון של ראש חדש הוא יום שלשים לתשרי, ויום שני שבו הוא הראשון בחשון.

חשון – הוא החֹדש השני בשנה, והשמיני למנין החדשים שמתחיל מניסן.

מזלו של חדש חשון, עקרב – שהעולם צמא בו לגשם כעקרב שהוא צמא למים.

ונקרא ‘בול’ לפי שבחדש זה העשב בלה בשדה ובוללין לבהמה מהבית, כלומר: מערבבים לה מרעה מן המספוא אשר בבית. ויש אומרים שהוא מלשון ‘יבול’ שבחדש זה מתחילה החרישה והזריעה. ויש אומרים מלשון מבול, שבחדש הזה יורדים הרבה גשמים.

ובמדרש אמרו, מפני שבחדש זה התחיל המבול, לכך נגזר עליו שיהא בו מטר וגשם למכביר.

וכן, מר חשון מפני שבחדש זה הוא החודש היחיד שאין בו שום יום טוב ואין בו שמחה, ומנגד היו בו כמה צרות לישראל. בט”ו לחדש חשון בדה ירבעם בן נבט חג מלבו והגדיל חרון אף ה’ על ישראל, ובששי או בשביעי בו, שחטו הכשדים את בני צדקיהו מלך יהודה לעיניו ואת עיני צדקיהו עיור מלך בבל ויאסרהו בנחשתים ויביאהו בבלה; ובחדש הזה נפרע הקדוש ברוך הוא מדור המבול ושטף עולם ומלואו – כל מה שעשרה דורות של גבורים עמלו במשך אלף ותרנ”ו שנים, וישאר אך נח, לכן קוראים חדש זה מר חשון, חדש שהיה רע ומר.

עוד טעם, על שם המים, כלומר הגשם שהעולם צמא לו ומצפה אליו בחדש זה. ‘מר’ פרושו טפת מים כמו “הן גוים כמר מדלי” (ישעיה מ).

ואף על פי שאין יום טוב בחֹדש חשון, היה ראוי שיהיה בו יום טוב כמו בימי שלמה המלך, כשבנה שלמה את בית המקדש שבע שנים, השלימו בחדש זה כמו שנאמר (מלכים א, ו, לח): “ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החדש השמיני כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטו ויבנהו שבע שנים”.

והיו כל ישראל מצפים לחנוכת הבית, ושלמה היה מצפה שה’ יצוהו על חנוכתו – וה’ לא צִוָּה. והיה בית המקדש נעול שנים עשר חדש אמור מעתה, הפסיד חשון יום טוב שלו וזכה בו תשרי.

ואף על פי שהפסיד חשון יום טוב שלו, הרי זכה בדבר אחר בזכות בית המקדש שנשלם בו. שכל אותן השנים מן המבול ועד השנה שנשלם ביהמ”ק, היתה הארץ נרגשת ברישומו של המבול ארבעים יום בכל שנה, מיום י”ז במרחשון עד כ”ז בכסלו, והיה העולם שרוי בפחד מפני מוראם של ארבעים יום אלה שבכל שנה. כיון שנשלם הבית בחדש חשון – פסקו אותם מ’ יום מלעשות רושם בעולם ונִטל מוראם, ולפיכך נקרא החדש במקרא ‘בול’, כלומר, מבול – חסר ‘מ’. ועתיד הקדוש ברוך הוא למלא לחדש חשון את חסרונו שנחסר מיום טוב.

והנה מכיון שבנין בהמ”ק הראשון נגמר בחודש חשון והיו צריכים לעשות בו חנוכת הבית והמתינו עד חודש תשרי ובו עשו חנוכת בית המקדש הראשון, הבטיח לו הקב”ה שישלם לו לעתיד בחנוכת בית המקדש השלישי שיהיה בעהי”ת בחודש חשון, והנה בית המקדש השני חנוכתו היתה בחודש כסלו ע”י מלכות בית חשמונאי וא”כ ג’ חדשים אלו תשרי חשון כסלו, בהם היה ותהיה חנוכת בית המקדש.

והטעם שנדחתה חנוכת בית ראשון לחודש תשרי כי הקדוש ברוך הוא רצה לערב שמחת בית המקדש בחדש שנולד בו אברהם וכו’ וכיון שנפתח בחדש מועדות והקריב קרבנות וירדה האש, אמר הקב”ה, עכשו נשלמה המלאכה וכו’, ועל זה נאמר “מאד עמקו מחשבותיך” (תהלים צב) וכו’.

לילות הזהב – הזמן ללמוד תורה לשמה

בחודש זה מתחילים לרדת גשמי ברכה מים מלמעלה, וכידוע שאין מים אלא תורה, שהתורה נמשלה למים שנאמר (ישעיה נה , א) “הוי כל צמא לכו למים”. וא”כ יורד ג”כ מים של תורה מלמעלה. והעיקר הוא ההתחלה כי עתה מתחיל זמן חשוב, לילות ארוכים שנקראים לילות הזהב שאפשר ללמוד בהם הרבה תורה ולנצל את הזמן בעליה רוחנית. במשך היום אדם עסוק בענינים שלו, ומתי הוא פנוי, בלילה. כולם ישנים, וכמה הוא צריך לישון, לא יותר מ- 5 שעות כפי שהיה רגיל לישון בקיץ וא”כ נותרו לו עוד 5 שעות שיכול לעסוק בתורה.

רבי צבי אלימלך מדינוב שהיה נקרא “שר בית הזוהר” אמר, הלילות האלו נקראים ימי חול המועד כמו חג. אין לנו אלא תורה, ובסוף הכל הבל הבלים. מה אדם יעשה עם הכסף, “ועזבו לאחרים חילם” (תהל’ מט , יא ). מה ביקש יעקב אבינו, “ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי” כי השאר – הכל הבל.

כמו שהתחלנו את התורה בראשי”ת בשביל התורה שנקראת ראשית וכו’ ובשביל ישראל שנקראו ראשית. וכמ”ש (ירמיה ל”ג כ”ה) “אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי”. וכידוע “יום הששי” אות ה’ הידיעה שהתנה הקב”ה עם מעשה שמים וארץ – אם מקיימים ישראל חמשה חומשי תורה ואת יום הששי בסיון שניתנה בו תורה וכו’, ולומדים תורה, הם קיימים ועומדים.

והעיקר ללמוד תורה לשמה כמו שאמר התנא באבות ריש פ”ו “ר”מ אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו. נקרא רֵעַ, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק, וחסיד, וישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנה עצה ותושיה, בינה וגבורה, שנאמר לי עצה ותושיה. אני בינה לי גבורה. ונותנת לו מלכות וממשלה וחִקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והֹוֶה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים”.

וכמו שאומרת הגמרא בסוכה (מ”ט ע”ב) “ותורת חסד על לשונה” וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד, אלא תורה לשמה היא תורה של חסד, תורה שאינה לשמה אינה תורה של חסד.

כלומר מי שלומד תורה לשמה אז תורתו אין לה גבולות ותורתו מתפשטת והוא מתעמק ומתעמק בה ואין לה סוף כי היא רוחנית, אבל תורה שאינה לשמה היא גשמית וכל דבר גשמי יש לו סוף וגבול.

וכן התורה היא סם, אם לומד לשמה היא סם חיים ואם לאו ח”ו סם המות. והפירוש הוא כי הוא לא יודע להשתמש בתורה הקדושה, כמו אדם שהרופא נתן לו סם תרופה אם לא יקח את התרופה ע”פ ההוראות יכול ח”ו להנזק.

“והשיאנו את ברכת מועדיך”

לאחר החגים זכינו ליום אסרו חג ופירושו כמש”כ אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. אסרו חג – הוא תוספת לחג בעוד יום אחד, בעבותים – הם בשר שמן ועבה לסעודת אסרו חג, ומעלתו כמו קרבן לפני השי”ת שנאמר עד קרנות המזבח, וכמו דאיתא בגמ’ (סוכה מה:) אמר ר”ש כל העושה איסור לחג מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח.

עוד הסבירו, כי כל הימים הקדושים הללו של חודש תשרי, כל אחד מהם – כל יום, כל חג וכל מצוה הרי היא מרגלית בפני עצמה, ועלינו לקשור ולאגוד הכל יחד, כדי שלא יאבד לנו האור הגדול שזכינו בכ”ב ימים קדושים אלו דחודש תשרי ח”ו. לכן צריך האדם להתבונן לקשור את הימים הקדושים שישפיעו עליו לכל השנה כולה שילוו אותו שילך בדרך השי”ת. וזה שאנחנו מתפללים “והשיאנו את ברכת מועדיך” שנקח עמנו את הכח של החגים לכל השנה.

זכינו להתעלות בימים החשובים הללו של חודש תשרי ירח האיתנים, ועתה צריך לנצל את כל האורות והכוחות הנ”ל לליווי מיוחד שיתן כוחות לכל השנה כולה.

וכתב רבנו חיים פלאג’י, מנהג חסידים ראשונים לקדש עצמם בי”ב ימים ראשונים שאחר שמחת תורה, כי הם הכנה לכל י”ב חדשי השנה, וחוזרים על לימודם ולומדים מוסרים וחיזוקים למשך השנה כולה, והוא סגולה נפלאה שיהיה ה’ עמו מראשית השנה ועד אחרית שנה.

וכן כתב הגאון חיד”א – אחרי החג ובחודש חשון, יתאמץ ביראת שמים ולימוד תורה לשמה כי היא תחילת השנה, וסימנא טבא לכל השנה ושלא יֵרָאה שהתשובה של יוהכ”פ היא רק מהשפה ולחוץ, אלא אדרבה מהפנימיות, ופיו ולבו שוים והוא סימן טוב לכל השנה כולה.

ובספרי חסידות מובא לבאר בפיוט של אזמר בשבחין, את המלים “יהא רעוא קמיה דתשר”י על עמיה”, הכוונה בזה יהי רצון שתחול עלינו בחינת חודש תשרי שבו התקשרנו אל הקב”ה בעבודת הקודש, שבחינת חודש תשרי תחול ותשפיע עלינו במשך כל השנה.

ואמרו החכמים ששבת בראשית הוא הזמן שצריך “לארוז את הסחורה” של חודש תשרי, והוא כי בר”ה קונים עול מלכות שמים, וביוהכ”פ קונים תשובה, ובסוכות קונים שמחה, ועתה אורזים את הסחורה כדי שתגיע במשך השנה למקום הנכון.

אין מים אלא תורה

נכנסים לתקופת החורף, חודש חשון הוא החודש השביעי בחינת שבת, שבו עיקר העסק הוא בתורה הקדושה ובו יורדים גשמי ברכה מים מלמעלה, ואין מים אלא תורה שהרי התורה נמשלה למים, וה’ יזכנו שירד על כל בית ישראל מים של תורה מן השמים והקב”ה יאיר עינינו בתורתו.

כאשר יורדים גשמים יש שמחה גדולה כי הקב”ה מוחל עוונותיהם של ישראל, כמש”כ בגמרא (תענית דף ז’). אמנם ראינו שהגשמים נעצרים בעון ביטול תורה, וא”כ הם תלויים במעשינו. והביא המגיד מראצקי זצוק”ל משל לבית שפרצה בו שריפה וכו’ ואנשים רוצים להציל את הדיירים שבתוכו ויש סוגר ובריח מבפנים שאי אפשר לפתוח. הללו צועקים מבפנים והללו מבחוץ – כך גם הקב”ה צועק לנו – פתחו לי פתח וכו’ ואנחנו צועקים השיבנו ה’ אליך, והקב”ה אומר המפתח בצד שלכם.

ג’ קולות משמחים – קול גשמים מבחוץ, קול כספים מבפנים, קול תורה בין מבפנים בין מבחוץ.

לימוד מוסר השכל מזמני היום והלילה

כותב רבנו יוסף חיים ע”ה: הלילות הללו שאנחנו מתחילים מבראשית, הם לילות ארוכים חמש עשרה שעות ושש עשרה שעות והיום קצר, ובקיץ הפוך. בחורף הלילה לווה מהיום, ובקיץ היום פורע ולוקח את מה שהלווה ללילה בחזרה. ולמה עשה הקב”ה כך, שיעשה שתים עשרה שעות, שתים עשרה שעות, לילה ויום קבוע. ומבאר הרב, כי הרבה דברים לומדים מזה: דבר ראשון לומדים – שאדם יתעורר בלילה ללמוד, שבקיץ הלילה קצר וישן שש שעות, ובא החורף והלילה ארוך חמש עשרה שעות ומה יעשה בו, אלא שיקום וילך ללמוד! יש לך שעתיים, שלוש, ארבע, אפשר ללמוד. ואם הקב”ה היה עושה את היום והלילה שווים, מנין לו לאדם לחשוב שהלילה נברא בשביל ללמוד, אבל כשהלילה משתנה מקיץ לחורף, הכוונה שצריך ללמוד.

דבר נוסף לומדים מזה: אם אדם במקרה לא היה יכול לקיים את הקביעות שלו, שהיה לו איזה עסק, או היה צריך ללכת לרופא עם הילדים שלו או לסדר איזה ענין, לא יאמר – השעות האלו הלכו לאיבוד, אלא אם אני לומד כל ערב שעתיים והערב לא הלכתי אז מחר אשלים את זה, ומאיפוא ילמד את זה, מהלילה והיום – כמו שהלילה גובה מהיום בחורף ופורע את זה בקיץ, גם האדם צריך לעשות כך, שאם חיסר איזה שעות ביום ימלא אותם בלילה השני, ועי”ז ימלא את מה שצריך לעשות.

דרך ארץ קדמה לתורה

ספר בראשית נקרא ספר הישר – ספרם של אבות העולם שחיו את חייהם על פי היושר והאמת של תורתינו – תורת האמת, וסללו לנו את הדרך העולה בית אל בבחינת “מעשה אבות סימן לבנים”, וכל אחד צריך לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי (תדא”ר כה). ספר בראשית גדוש ומלא באמונה, חכמה, מוסר ודרך ארץ בבחינת “דרך ארץ קדמה לתורה”. וכידוע החינוך הגדול ביותר הוא הדוגמא האישית וא”כ נתבונן כיצד התנהגו הם ומהם נלמד ארחות חיים.

אדם הראשון

אמנם קודם לאבות העולם היה אדם הראשון – יציר כפיו של הקב”ה שהוא בחיר הנבראים כמו שכותב הזוה”ק (ח”ב רמה.) וז”ל: אשרי חלקך אדם הראשון המבורר מכל הנבראים שקיימים בעולם שריבה (הגדיל) אותך הקב”ה על כולם והכניסך בג”ע והתקין לך בו שבע חופות להשתעשע בעונג הנועם העליון.

בארבעה תארים נקרא האדם: אדם, איש, גבר, אנוש.

השם הנעלה ביותר הוא ה”אדם” המורה על מעלה ושלמות והוא כי יש לו מוחין דגדלות ומאיר בו האלהות העליון ואין עניני העוה”ז מבלבלים אותו והכל נחשב לפניו להבל. אמנם כדי להקרא אדם, צריך הוא להיות נשוי כמ”ש “זכר ונקבה בראם וכו’ ויקרא את שמם אדם”. אדם ר”ת דרך מצותיך ארוץ.

אחריו תואר “איש” המראה על שררה וגבורה שמתגבר על יצרו, ושם זה הוא נמוך מאדם כי צריך תמיד להתגבר על יצה”ר, ור”ת אי”ש – אדם ירא שמים.

ואחריו “גבר”, שאינו מתגבר מעצמו אלא צריך עזרה ע”י אחרים.

ולבסוף הפחות שבכולם הוא “אנוש”, ששם זה מורה על קטנות וחלישות כמו שכתוב “עָקֹב הלב מכל וְאָנֻשׁ הוא” (ירמיה י”ז ט). ולכן קראוהו המלאכים בשם אנוש כמש”כ “מה אנוש כי תזכרנו” (תהלים ח, ה).

העבודה שלנו עלי אדמות לעסוק בתורה הקדושה כי זה תכלית כל הבריאה כמו שדרשו רבותינו “בראשית ברא אלהים”, בשביל התורה שנקראת “ראשית” ברא הקב”ה את השמים ואת הארץ וכל הבריאה כולה, וחתם חותמו שהוא אמ”ת בס”ת בראשית ברא אלהים, כי מוטל עלינו לגלות את נקודת האמת שנמצאת בלבנו, כי בזכות נקודת האמת הפנימית הזאת אומר הקב”ה “לא מאסתים ולא געלתים לכלותם” (ויקרא כו, מד).

והנה האדם נברא בסוד מעשר מן האמת, כי האדם הישראלי הוא תמצית האמת, האלהות, כי אם תעשר אמ”ת תקבל אד”ם.

אם תעשר את אות א’ דאמת – תקבל אות א’ דאדם.

אם תעשר אות מ’ דאמת – תקבל אות ד’.

אם תעשר אות ת’ דאמת – תקבל מ’.

וחוה היא מעשר מהצלע כי צל”ע גי’ מאה תשעים, ומעשר ממאה תשעים יעלה תשע עשרה גי’ חו”ה.

והנה תחילת בנין הנקבה היה מן הצלע של האדם הראשון, והאיש שנושא אשה משלים עצמותיו ומוצא אבדתו, ומי שאינו נושא אשה נמצאו עצמותיו חסרות ומתפזרות ואינם מתקבצות יחד, כי עד עשרים שנה הקב”ה יושב ומצפה לאדם שישא אשה, כיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה אומר הקב”ה “תפח עצמותיו”, ולכן חוה היא מילוי הנסתר של האדם כי אד”ם גי’ ארבעים וחמש של הוי”ה במילוי אלפין כזה: יוד הא ואו הא, אם תוציא אותיות השורש הוי”ה ב”ה גי’ עשרים ושש ישאר סך תשע עשרה גי’ חו”ה, כי היא המילוי של האדם ובלעדיה האדם אינו שלם.

וכתוב בזוה”ק (ח”א ר”ה:) בא וראה, כאשר ברא הקב”ה את האדם, אסף עפרו מארבע רוחות העולם ועשה אותו במקום בהמ”ק שלמטה והמשיך עליו חיים מבית המקדש שלמעלה, עכ”ל.

ואח”כ נפח בו נשמתו כמש”כ “ויפח באפיו נשמת חיים”, וכתוב בזוה”ק, “מאן דנפח מדיליה נפח”, כי הקב”ה נפח באדם נשמתו מפנימיותו. וכתב הרמ”ע מפאנו, ויפח – בגי’ מאה וארבע שזה גי’ ד’ פעמים הוי”ה כנגד נפש, רוח, נשמה, ונשמה לנשמה. ואם נקח נפש רוח נשמה, ר”ת נר”ן וס”ת שח”ה גי’ תרי”ג, והאותיות הפנימיות של נפש רוח הן פ”ו גי’ אלהי”ם, ואותיות אמצעיות של נשמה ש”ם גי’ הוי”ה שד”י, יחד גי’ 426. הוסף לזה אות יו”ד שהקב”ה שם בפנימיות הזכר ואות ה’ ששם באשה, הרי גי’ אמ”ת. וזה חותם האמ”ת ששם הקב”ה באדם והוא סוד אור הגנוז שבנפש האדם והיא בחינת “אהבה מסותרת” שהיא אהבה שיש בנפש האלהית שכל כוחה הוא להדבק באין סוף ב”ה.

קוב”ה אסתכל באורייתא וברא עלמא

כותב המהר”ל מפראג (תפארת ישראל פרק ס”ב) ש”התורה היא סדר העולם” ולכן החש בראשו יעסוק בתורה, החש בכל גופו יעסוק בתורה, משום שכל חולי מהוה יציאה מן הסדר ומן היושר, ולכן יעסוק בתורה כדי לחזור אל סדר העולם, אל היושר של הבריאה.

כמ”ש (משלי ד’ כ”ב) “ולכל בשרו מרפא”, והפוך בה והפוך בה דכולא בה, שבתוה”ק יש את כל מה שהיה הווה ויהיה בפרט, ובכלל יש את כל החכמות, ולית מילתא דלא רמיזא באורייתא, שכל הבריאה כולה היא החומר גלם של אפשרות מציאות וקיום התורה, מעין “היכי תמצי של תורה”, כמ”ש ירמיהו הנביא (ל”ג, כ”ה) “לולא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי”.

כותב הזוה”ק (ח”ב קסא) וזת”ד: כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, הסתכל בתורה וברא את העולם, ובתורה נברא העולם, כמו שהעמידוהו חז”ל (ב”ר ריש פרשה א) ככתוב: (משלי ח ל) “ואהיה אצלו אמון”, אל תקרי אָמוֹן אלא א֯וּמָּן. וכי התורה היתה אומן, כן, (משל) למלך שרצה לבנות ארמון, אם אינו לוקח לו אומן לא יכול לבנות את הארמון. כיון שנבנה הארמון, לא עולה שם הארמון אלא על שם המלך, (וכולם אומרים) זה הפלטרין שעשה המלך, כי המלך נתן מחשבתו ודעתו בזה הארמון. כך הקדוש ברוך הוא בא לברוא את העולם, הסתכל באומן, ואף על פי שהאומן בנה את הארמון, לא נקרא שמו אלא על שם המלך, שאומרים: זה הארמון שבנה המלך, ודאי המלך בנה ארמון, והתורה צווחת: “ואהיה אצלו אמון”, בי ברא הקדוש ברוך הוא את העולם. שעד שלא נברא העולם, הקדימה התורה אלפיים שנה לעולם, וכאשר רצה הקדוש ברוך הוא לברוא העולם, היה מסתכל בתורה בכל מלה ומלה, ועשה כנגדה את אומנות העולם, משום שכל הדברים והמעשים של כל העולמות השרישם הקב”ה בתורה, ועל ידי זה היה הקב”ה מסתכל בה ובורא את העולם. (ומפרש יותר) לא שתאמר שהתורה בראה את העולם, אלא הקב”ה בהסתכלותו בתורה ברא את העולם, נמצא שהקב”ה הוא האומן, והתורה היתה כנגדו ואצלו ג”כ אומן (כי בה צייר הקב”ה את כל המציאות)וכו’. ואם תאמר מי יכול להיות אומן לגבי הקב”ה, אלא הסתכלותו של הקב”ה היתה באופן זה, בתורה כתוב: (בראשית א א) “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”, הסתכל בדבר זה וברא את השמים, כתוב בתורה: “ויאמר אלהים יהי אור”, הסתכל בזה וברא את האור, וכן בכל מלה ומלה שכתובה בתורה, הסתכל הקב”ה ועשה אותו ענין, ועל זה כתוב “ואהיה אצלו אמון”, וכך כל העולם נברא.

בסימנא טבא

“בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” (א, א)

עיקר בריאת העולם – בשביל התורה

“בראשית ברא” – כתב רש”י ז”ל: אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז”ל בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו. ע”כ. כלומר כל תכלית בריאת שמים וארץ היא כדי שעם ישראל יעסקו בתורה הקדושה.

גם בהמשך הפרשה דרשו חז”ל כי עיקר הבריאה – לצורך התורה, שכתוב “יום הששי” וכתב רש”י ז”ל: הוסיף ה’ בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר יום הששי כולם תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון המוכן למתן תורה. ע”כ. ומקור דבריו במאמר רבותינו במסכת שבת (דף פח) אמר ריש לקיש: מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה”א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

כמו שאין האדם מתקיים בלי נשמה, כן העולם החמרי לא יכול להתקיים בלי רוח חיונית מעולם העליון

בראשית. כתב מהר”ם אלשיך זצ”ל, כי כמו שאין האדם מתקיים בלי נשמה, כן העולם החמרי לא יכול להתקיים בלי רוח חיונית מעולם העליון. אך באיזה דרך ירד השפע מהעולמות עליונים עד למטה בארץ, לזה ברא את האדם שכלול מארבעה עולמות, ועל ידי שהוא עושה רצון קונו ומקיים התורה הכלולה מארבע בחינות פרד”ס, יתקדשו חלקי נר”ן שלו, ששרשם בעולמות העליונים, ויהיה צינור להריק השפע בכל העולמות ויתקיים העולם.

וכתב האר”י זצ”ל, שנגזר על ישראל שיהיו תחת שעבוד שבעים אומות, להוציא ניצוצות הקדושה שנתערבו מחטא אדם הראשון בתוך הקליפות, כי השכינה הנמצאת עמהם מלקטת את ניצוצי הקדושה. ואמרו ז”ל, אפילו נשבה יהודי אחד בידי אומה דיו, כי מה שנפל (דהיינו הניצוצות) בתוך אותה אומה, אותו היהודי יוכל לבררו. ולכן נתפזרו בארבע רוחות העולם, להעלות הכל על ידי התורה והמצות.

ובזה נבוא לרמז, בראשית, והנה רבותינו ז”ל אמרו, בשביל ישראל ובשביל התורה שנקראו ראשית. ואמרו רבותינו ז”ל בב”ר, והארץ היתה תהו, זו מלכות בבל. ובהו, מדי. וחשך, יון. על פני תהום, מלכות הרשעה, עש”ב.

וזה שאמר בראשית, שנברא העולם בשביל ישראל ובשביל התורה. וכי תימא למה לא ניתנה התורה למלאכים שיש להם דינא דבר מצרא, כמו שהקשו המפרשים, לזה אמר, את השמים ואת הארץ, כלומר שישראל כוללים את השמים והארץ וכל הארבעה עולמות, כי נרנח”י (נפש רוח נשמה חיה יחידה) שלהם – מכל העולמות, ועל ידם באמצעות התורה יבוא שפע לעולם ורוח חיונית, ויתקשרו העולמות ויריק שפע לכל. וזה לא אפשרי על ידי המלאכים, כי אפילו הם צריכים את הנשמות, ועל ידם יבוא להם שפע, כמ”ש מהרח”ו זצ”ל. ולכן מובן שהתורה וישראל מקיימים העולם, כדי להמשיך רוח חיונית שלא תפסק, ויורק שפע לכל על ידי ישראל באמצעות התורה והשראת השכינה.

וזהו טעם ארבע גלויות הרמוזים במה שכתוב והארץ היתה תהו וכו’ עד ורוח אלהים מרחפת – זה מלך המשיח, כי ישראל באמצעות התורה, והשכינה שעמהם, מבררים עד כלות כל הברורים. (דברים אחדים דרוש יט)

קיום העולם ע”י לימוד התורה ובפרט בלימוד תורת הסוד

בראשית ר”ת א’ור ת’ורת ר’בי ש’מעון ב’ר י’וחאי

בריאת העולם היתה ע”י התורה, כמ”ש איסתכל באורייתא וברא עלמא, וגם קיום העולם הוא על התורה, ובעיקר – תורת האמת שהם סודות התורה שעל זה עומד העולם כנודע, ולכן ס”ת בראשית ברא אלהים – אמ”ת, לומר לך שכל מה שברא הקב”ה עומד על תורת האמ”ת, ומה שנרמז דוקא בס”ת ללמדך שצריך ללמוד את תורת הנסתר בסתר.

וכן בראשית ר”ת אור תורת רבי שמעון בר יוחאי, שהוא הוריד וגילה לעולם את תורת הסוד.

כידוע התורה הקדושה כולה סודות עליונים מלבד הפשט, וכ”ש ספר בראשית שכולו עיקרי האמונה כמש”כ הרמב”ן בפירושו על התורה עי”ש.

וכתב רבנו האר”י ז”ל בליקוטי תורה, כי סיפורי הבריאה מתחילים באות ב’ ללמדך כי קודם לכן נבנו עולמות רוחניים – עולם האצילות שהוא אות א’, והוא ההתחלה, וממנו השתלשל וירד עולם הבריאה באות ב’ עי”ש.

כמה פירושים נאמרו בתיבת “בראשית”

רשב”י סידר בתיקוני הזוהר שבעים תיקונים רק על המלה בראשית, פלא פלאות.

רבנו יעקב אבוחצירא בספרו גנזי המלך כתב שלשה אופנים להסביר מילת בראשית ובכל דרך כתב מאות פירושים.

וכן הבבא סאלי חבר ספר אחד מיוחד שבו מסביר ומפרש רק את תיבת בראשית.

כתב הגר”א בפירושו לספרא דצניעותא: והכלל כי כל מה שהיה והווה ויהיה עד עולם, הכל כלול בתורה – מ”בראשית” עד “לעיני כל ישראל”. ולא הכללים בלבד, אלא אפילו פרטיו של כל מין ומין, ושל כל אדם בפרט, וכל מה שאירע לו מיום הולדו עד סופו, וכל גלגוליו וכל פרטיו ופרטי פרטיו. וכן של כל מין בהמה וחיה, וכל בעל חי שבעולם, וכל עשב וצומח ודומם, וכל פרטיהם ופרטי פרטיהם בכל מין ומין, ואישי המינים עד לעולם ומה שיארע להם ושרשם. וכן כל מה שאירע באבות ומשה וישראל כלם הן בכל דור ודור, שכולם מתגלגלים ניצוצותיהם בכל דור ודור כידוע, וכן כל מעשיהם מאדה”ר עד סוף התורה הוא בכל דור כידוע למבין. וכך הוא בכל אדם ואדם לבד כמו שהתחיל לבאר במדרש הנעלם ברמז, וכל זה נכלל כולו בפרשת בראשית עד נח, וכללו נכלל בפרשה הראשונה עד “ברא אלהים לעשות”. וכלל כללי הכללים בפסוק ראשון בז’ תיבות – ז’ אלפי שנה כמ”ש בפ”א שתא אלפי שנין תליין כשתא קדמאי כו’ (הגהה – ובמקום אחר כתב עוד שמקור כלל הכללים הוא בתיבת בראשית ו’ אותיות ודגש של הב’): והן ד’ כללים נגד ד’ עולמות בכל עולם שלמעלה יותר בכלל והולך ומתפרט. והן נגד [כאן נחתך במקור כמה תיבות] :

בראשי”ת בר”א בגי’ “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד”

וכתב מרן החיד”א ז”ל שמעתי מזקן אחד ירא חטא שתיבות בראשי”ת בר”א (עם ב’ מילים) בגי’ “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד”, ונהנתי מאוד. ורומז כי תחילת הבריאה יש בה יחוד שמו, וכל הכוונות הנוראות שיש בתיבות אלו של הפסוק שמע ישראל רמוזים בתיבות אלו ולפיכך פתח התנא (במסכת ברכות) במצות ק”ש.

בראשי”ת ר”ת של כל עיקר פרטי הבריאה שבששת הימים ועוד רמזים על שכינת עוזינו

בראשי”ת ר”ת הכינויים של השכינה הקדושה בתי רעיתי אחותי שכינתי יונתי תמתי.

בראשי”ת ר”ת של כל עיקר פרטי הבריאה שבששת הימים – ביום ראשון תוהו, ביום שני רקיע, ביום שלישי יבשה, ביום רביעי אורות, ביום חמישי שרץ, ביום ששי בהמה. (הגר”א זצ”ל)

בראשי”ת ר”ת בראשונה ראה אלהים שיקבלו ישראל תורה וגם יש ששים רבוא אותיות בתורה. (ובמקום אחר ביארנו ענין זה).

בראשית (עם 6 האותיות) גי’ רבי שמעון בר יוחאי (עם 4 המילים).

בראשית ר”ת תניא רבי שמעון בר יוחאי אומר.

בראשית ברא אלהים ס”ת אמת, שהוא ר”ת אורייתא, משנה, תלמוד.

ובאותיות אמת מרומזת ומקופלת כל התורה שבכתב ושבע”פ כי הוא חותמו של הקב”ה אמ”ת וחתם את חותמו בתחילה. א – אנכי ה’ אלהיך. מ – מאימתי קורין את שמע. ת – תנא היכא קאי.

לעיני כל ישראל, בראשית ברא

ידוע מה שדרשו רז”ל על הפסוק (תהלים קיא) “סמוכים לעד לעולם” דהיינו שסוף התורה נעוץ בתחילתה ודרשו כמה טעמים, ויבואר בס”ד. לעיני כל ישראל הסיום הוא באות למ”ד, ותחלת התורה – באות בי”ת, והם אותיות ל”ב, כלומר שהעיקר מה שחפץ השי”ת הוא הלב, שיבטח בד’ בכל לבו בלי שום פקפוק, ועי”ז נחשב עליו כאילו קיים התורה כמו שאחז”ל רחמנא לבא בעי, וכן ארז”ל במסכת אבות (פ”ב) אמר להם צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם… ר’ אלעזר אומר לב טוב, אמר להם רואה אני את דברי ר’ אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם, שעי”ז לא מתקנא באחרים אלא שמח בחלקו, ותיבת ל”ב ר”ת לבא בעי. או לבטוח בבוראו, או לחזור בתשובה, שע”י עסק התורה יבוא לתשובה, וכן ארז”ל שמאור התורה יחזיר את האדם למוטב.

טעם נוסף למה התחילה התורה בתיבת בראשית, ללמד שכל מצוות ומעשים טובים שעושה האדם יחשוב שזו המצוה הראשונה שזכה לקיים, שעי”ז יוכל להרבות במצוות וגמילות חסדים ולא יוכל להתפאר, וכן ארז”ל אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. עוד פירשו על הפסוק וידעת היום וכו’ בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, רוצה לומר, בעניני עבודת השי”ת תסתכל בגדולים ממך, שעי”ז תוכל להוסיף מצות ומעשים טובים, אבל בענין הממון וגשמיות העוה”ז שהוא בארץ, תסתכל בפחותים ממך, ועי”ז לא תבקש גדולה ועושר, כמו ר’ עקיבא שמתחילתו היה עני והיו שוכבים על קש ותבן, ובא אליהו הנביא ז”ל בדמות עני ובקש מהם מעט קש ותבן כיון שאשתו ילדה ולא היה להם אפילו קש להתכסות בהם. וניחם ר’ עקיבא את אשתו בזה, כמוזכר במסכת נדרים (נ’ ע”א):

שיתא אלפי שני הוי עלמא

כתוב בגמרא (ראש השנה לא) אמר רב קטינא שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב שנאמר: “ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא” (דהיינו באלף השביעי יהיה ה’ לבדו). ובגמרא (סנהדרין צו) תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח.

ופרש”י: הוי עלמא – העולם כך מתקיים : שני אלפים היה תהו – תחת שלא ניתנה עדיין תורה והיה העולם כתוהו, ומאדם הראשון עד שהיה אברהם בן חמשים ושתים שנה (שהרי אברהם נולד בשנת 1948 לבריאת העולם), איכא אלפיים שנה כדמוכחי קראי, דכשנשלמו אלפים שנה עסק אברהם בתורה שנאמר: (בראשית יב) “ואת הנפש אשר עשו בחרן” ומתרגמינן דשעבידו לאורייתא בחרן, ואמרינן במסכת עבודה זרה (ט, א) גמירי, דההוא שעתא הוה אברהם בר חמשין ותרתי שנין.

ושני אלפים תורה – מן הנפש אשר עשו בחרן עד אלפיים שנות המשיח. ארבעים ושמונה שנה עד שנולד יצחק, וששים שנה משנולד יצחק עד שנולד יעקב הרי מאה ושמונה, ומאה ושלשים שהיו ליעקב כשבא למצרים, הרי מאתים שלשים ושמנה, ומאתים ועשר שעמדו במצרים הרי ארבע מאות ארבעים ושמונה, ומשיצאו ממצרים עד שנבנה בית ראשון ארבע מאות ושמונים דכתיב (מלכים א, ו) “ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים” וגו’ הרי תשע מאות עשרים ושמונה, וארבע מאות ועשר שעמד בית ראשון כדמוכחי קראי על פי חשבון שנות המלכים, ושבעים דגלות בבל, וארבע מאות ועשרים שעמד בית שני הרי תשע מאות, ס”ה אלף שמונה מאות ועשרים ושמונה, הרי אלפיים פחות מאה שבעים ושתים, ומאה שבעים ושתים קודם השלמת ארבעת אלפים נחרב הבית, ולסוף אותן מאה שבעים ושתים נשלמו שני אלפים תורה, ואיידי דאמר שני אלפים תוהו, קאמר שני אלפים תורה, ולא שתכלה תורה אחר שני אלפים.

ושני אלפים שנות המשיח – שלאחר שני אלפים תורה הוה דינו שיבא.

והנה כל זה נרמז כבר בפסוק הראשון של התורה כפי שמבאר “בעל הטורים” (בראשית א א ) וזת”ד: בפסוק “בראשית ברא אל-הים את השמים ואת הארץ” יש ו’ פעמים אלף כנגד ששת אלפים שנה שהעולם הווה. וכן בפסוק “אני ה’ ראשון ואת אחרנים אני הוא” (ישעיה מא, ד) שש אלפי”ן. ובפסוק והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים” ב’ אלפי”ן, כנגד ב’ אלפים תהו. ובפסוק “ה’ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (משלי ח, כב) יש שתי אלפי”ן, כנגד ב’ אלפים תורה. ובפסוק “ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור” (פסוק ג) ד’ אלפי”ן, כנגד ד’ אלפים ימי תורה וימי משיח, שהם ימי אורה.

וכן פירש היעב”ץ (אבות – פרק ה משנה ה) וזת”ד: ולזה היו ששת ימי בראשית כנגד ששת אלפים שנה, וכמו שבשני הימים הראשונים לא היה בהם ישוב בעולם התחתון, כן היו שני אלפים שנה ראשונים בלא תורה, וקראום חכמים שני אלפים תהו.

וכן כתב מהר”ם אלשיך כי ששת ימי בראשית הם רמז לששת אלפי השנים שהעולם יתקיים, “וביום השביעי שבת וינפש”- הוא רמז לעולם הבא שכולו שבת. ביום הראשון שהוא כנגד האלף הראשון כתוב “והארץ היתה תהו ובהו וחשך” לרמוז שבאותן אלף שנים הראשונות היו רשעים מכעיסים את הקדוש ברוך הוא והיה ראוי להחזיר העולם לתוהו ובוהו. ביום השני כתוב שה’ הבדיל בין מים למים וזה כנגד האלף השני של דור המבול שהקדוש ברוך הוא הבדיל בין הרשעים לצדיקים והשאיר רק את הצדיקים ורמז לזה “ויסכרו מעיינות תהום וכו’ ויכלא הגשם” שהעולם נהפך לעם אחד. ביום השלישי שהוא כנגד אלף השלישי אמר הקדוש ברוך הוא “יקוו המים וכו’ אל מקום אחד ותראה היבשה” וזהו רמז לקריעת ים סוף שהיה באלף השלישי. ביום הרביעי שבו נתלו המאורות הוא כנגד האלף הרביעי – רמז לבית שני. ו”מארת” כתיב, חסר וא”ו, משום שחסרו בו חמשה דברים כמובא בתלמוד (ראש השנה יח:) עיי”ש. ביום החמישי שהוא כנגד אלף החמישי נבראו התנינים הגדולים וידוע שפרעה נקרא “התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו” (יחזקאל כה), והמלכים שהיו באלף החמישי שגזרו גזרות רבות ושמדות על עם ישראל, נמשלו לפרעה בגזרותיהם. ביום הששי שהוא כנגד האלף הששי שבו אנו חיים ויש בו צרות וגזרות ומרעין בישין, נבראו חיות ובהמות רמז לרשעים שדומים לחיות שביער. וביום הששי אמר הקדוש ברוך הוא “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” רמז למלך המשיח שיבוא במהרה ויחזרו כולם לראשותם. אחרי היום הששי בא יום השבת רמז למנוחה העתידה לבא באלף השביעי.

עשרת בניו של רב פפא כנגד י’ מאמרות

“בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו” (מדרש, מובא ברש”י)

מנהג ישראל שמזכירים את רב פפא ועשרת בניו ב”הדרן עלך” שאומרים בסיום מסכת ממסכתות הש”ס. אחד הטעמים שנאמרו לבאר מנהג זה, הוא של רבנו הרמ”א.

כאשר מסיימים מסכת, יש לדאוג שלא יהיה פתחון פה לשטן לטעון שכבר סיימו התורה ומתבטלים ח”ו מלימוד התורה. לכן מתחילים מיד וחוזרים לעסוק בתורה ולקרוא מבראשית. בני רב פפא, מחדש הרמ”א, רומזים בשמותיהם לעשרה מאמרות שבהן נברא העולם, בשביל התורה הנקראת ראשית, ואמרו חז”ל “בראשית נמי מאמר הוא”.

ולכן, היות והעולם נברא בחסד וחנינה מאת השי”ת, כמו שנאמר “עולם חסד יבנה”, לכן נקרא בן אחד בשם חנינא.

וכנגד “ויאמר אלהים יהי אור וגו’, שעליו אמרו חז”ל שאור שנברא ביום ראשון גנזו הקב”ה לצדיקים והבדילו לעתיד לבוא – נקרא הבן השני בשם רמי, מלשון תרומות והבדלה.

וכנגד “ויאמר אלהים יהי רקיע וגו’, שאמרו חז”ל שהמים התחתונים היו בוכים עד שניחמן הקב”ה ואמר להם שעתידים להקרב על גבי המזבח – נקרא השלישי בשם נחמן.

וכנגד “ויאמר אלהים יקוו המים וגו’, שאמרו חז”ל שים האוקיינוס מקיף את הארץ והארץ נראית מתוכו – נקרא הרביעי בשם סורחב, מלשון סרח המשכן.

וכנגד “תדשא הארץ דשא וגו’, ונאמר “וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו’ ואד יעלה מן הארץ” – נקרא החמישי בשם אדא, מלשון אד.

וכנגד “יהי מאורות”, שנבראו מתחילה שניהם גדולים, הרומזים על יעקב ועשיו שהיו אחים (ולכן הגוים מונים לחמה וישראל ללבנה, ועל זה אמרו חז”ל שהמאורות לוקים על שני אחים שנשפך דמם כאחד) – לכן נקרא הששי בשם אחא.

וכנגד “ישרצו המים שרץ נפש חיה”, וידוע שהדגים פרים ורבים יותר מכל בעלי החיים – לכן נקרא השביעי בשם רפרם, מלשון פריה ורביה.

וכנגד “תוצא הארץ נפש חיה וגו”‘, והבעלי חיים נבראו לעבוד עבודת משא, בכתף ישאו כל צרכי בני האדם, לכן נקרא השמיני בשם דרו. (מלשון נשיאה. “הנהו שקולאי דהוו דרי חביתא דחמרא” – חולין קה:).

וכנגד “נעשה אדם בצלמנו”, שנברא האדם יחיד והוא היה אב לכל הבאים אחריו – נקרא התשיעי אבא מרי.

וכנגד “הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע”, שזה הוא עיקר ממונם ורכושם של בני האדם שהיה להם לאכול זרע השדה – לכן נקרא העשירי בשם רכיש. (שו”ת הרמ”א, סוף קונטרס אחרון)

בתחילה עלה במחשבה לבראו במדת הדין

כתב רש”י בפירושו (בפסוק א) שלפיכך נכתב “ברא אלהים” ולא “ברא ה”‘, שבתחילה עלה במחשבה לבראו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב (להלן ב ד) : “ביום עשות ה’ אלהים ארץ ושמים”.

מקשים המפרשים: איך אפשר לומר על בורא כל העולמים שמלכתחילה חשב כך ולבסוף חזר בו מכוונתו הראשונה, הלא הכל גלוי ועומד לפניו יתברך, ולא בן אדם הוא שינחם על מחשבותיו הראשונות.

התירוץ הוא, דע לך אחי חביבי, כי רצה הקב”ה להוריד את הנשמה לעולם הזה, מקום בו תוכל למלא את יעודה בתורה ומצות ועבודת ה’, ובו תספיק לרכוש לעצמה מטען גדוש של מעשים טובים, ובזה, בעת שיגיע זמנה להפרד מהגוף ולשוב אל חיק אביה שבשמים, יהיה התענוג המוענק לה שם בבחינת תשלום שכר עבור מעשיה הטובים, ויהיה מגיע לה זאת על פי שורת הדין, ואז לא תתבייש הנשמה ולא תצטרך להשפיל את פניה מזה שמטיב עמה, שהרי לימדונו חז”ל (ירושלמי ערלה א ג): “דאכיל מן חבריה בהית מסתכל ביה”, (האוכל מלחם חבירו בוש מלהסתכל בו ומחזיר פניו ממנו).

דבר זה גילה המלאך המגיד שנשלח משמים ללמוד עם מרן ה”בית יוסף”. וכך מובא בספרו “מגיד מישרים” (בראשית ד”ה אור ליום שבת י”ד לטבת): “דנשמתין עד לא אתי לעלמא, דמי למאן דאכל נהמא דמלכא בלא פולחנא וכו’. כדי למיפק מההוא כיסופא, בעי למיתי להאי עלמא, להתעסק בתורה ומצות, לעבדה ולשמרה, ויאכלון נהמא בלא כיסופא”. (הנשמה טרם בואה לעולם דומה למי שאוכל מלחם המלך ללא עבודת המלך. וכדי להימלט מאותה בושה, צריכה הנשמה לבוא לעולם, לעסוק בתורה ובמצות, ועי”ז תאכל לחם ללא בושה).

מלבד ה”נהמא דכיסופא” שניתן לנשמה בעולם העליון טרם הכנסה בתוך גוף האדם, מעניק לה השי”ת לעיתים לחם חסד גם לאחר רדתה לעולם. אם חלילה לא נזהר האיש בשמירת תורה ומצות ונכשל בחטאים, לא תמיד מקבל הלה את ענשו מיד, כי השי”ת ברוב רחמיו וחסדיו נוהג עמו לפנים משורת הדין, וממשיך להשפיע לו שפע של ברכה והצלחה בבני חיי ומזוני, למרות שאין מגיע לו זאת על פי שורת הדין.

אמנם, אע”פ שהשי”ת החפץ חסד נוהג עם בריותיו לפנים משורת הדין – כשהשעה צריכה, אין הוא חפץ בכך, כי הוא רוצה שבניו רחומיו יוכלו להנות מהטוב שבעולם הזה בדין ולא בחסד, וזה היה רצונו יתברך בעת הבריאה שעם ישראל ידקדק על עצמו בדקדוקי מצות, ויהיה ראוי מן הדין לאכול משולחן המלך, מבלי שיהיה צורך להעניק לו לחם חסד.

צדיקים נהנים בעוה”ז מפאת זכויותיהם

ואכן בכל דור ודור היו וישנם צדיקים ששמו נפשם בכפם, והתמסרו לדקדק על עצמם בשמירת המצות אפילו כחוט השערה. נזהרו מלהכשל אפילו בשמץ של חטא והסיחו את דעתם מכל הרהור רע ומכל מחשבת פיגול. צדיקים אלו נהנין משפע העולם הזה בדין ולא בחסד. הללו מפאת רוב מעשיהם הטובים לא נזקקים שינהגו עמם משמים לפנים משורת הדין, אלא בכח זכותם מגיע להם להיות ניזונין משולחן המלך, וכמו שמובא בגמרא (ברכות יז ב) על הפסוק (ישעיהו מו יב): “שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה” : כל העולם ניזונין בצדקה, והם (הצדיקים) בזרוע (בזכות שבידם).

צדיקים אלו זכותם גדולה, משום שעושים את רצון יוצרם שלא יצטרך להעניק להם לחם חסד ומתנת חנם, ובזה באה מטרת בריאת העולם על תיקונה, שהרי הקב”ה ברא את העולם כדי שהנשמה תסגל לעצמה מצות ומעשים טובים, ועי”ז יהיה כל שכרה הניתן לה בכוח הזכות ולא בכוח החסד.

על פי דברים אלו מסביר ה”נעם אלימלך” (האזינו ד”ה או יאמר) את דברי רש”י שהבאנו ודבריו קילורין לעיניים :

“דבאמת היה עיקר הבריאה רק למען הצדיקים כדאיתא במדרש: ‘וירא אלהים וכו’ מה ראה, ראה נשמתן של צדיקים’. והנה לצדיקים ראוי להם כל הטוב לפי מעשיהם הטובים להנתן להם שכרם על פי הדין, כי רחמים נקראים לפנים משורת הדין הגם שע”פ הדין אין ראויים, ה’ הטוב ברחמיו נותן לו מתנת חנם, והוא נהמא דכסופא. אבל הצדיקים מגיע להם על פי הדין, והבריאה היתה כדי להטיב לברואיו, ונמצא כי עיקר ההטבה הוא שיהיה השכר ע”פ הדין שלא יהיה נהמא דכיסופא, אך טבע הבריאה הוא כמו הזריעה, שעיקר כוונת הזריעה הוא התבואה, רק שטבעה הוא שעולה פסולת מעורבת בה, כן היא הבריאה כדאיתא בספר הישר לר”ת” (הוצאת אשכול עמוד ז).

א”כ, מטרת הבריאה היא הצדיקים שמעולם אינם נזקקים למדת הרחמים, זכויותיהם הרבות מביאות לכך שגם מדת הדין – רחמים היא אצלם, אלא שכמו שאין טוב ללא רע ואין סולת ללא פסולת כך אין צדיקים ללא רשעים, לפיכך חייבת גם מדת הרחמים להיות בשימוש עם בריותיו של הקב”ה, כדי שהללו לא יזדקקו להענש ע”י מדת הדין הקשה. וזו כוונת חז”ל: “מתחילה עלה במחשבה לבראו במדת הדין”. “מתחילה”, אין הכונה למחשבה הראשונה בזמן, אלא למחשבה של מטרת הבריאה – הראשונה בחשיבותה. “מתחילה היא עיקר הדבר, ותחילתו היתה למען הצדיקים העתידים להיות, ויקבלו טובם בדין וביושר, וכן הוא קיים לעד ולא נשתנתה המחשבה הזאת לעולם, שכן הוא תמיד שהצדיק נוטל שכרו בדין. אלא מחמת שהבריאה היא בשוה (כוללת) שממילא יעלה הפסולת הם הרשעים, והוכרח להיות עבורם שיתוף מדת הרחמים כדי שיהיה קיום העולם, להיות שאינם זוכים מן הדין, וצריך לרחם עליהם, זה היה הכל במחשבה אחת ובסקירה אחת, אלא שמחשבת בריאת הצדיק נקראת “תחילה” על שם שהיא עיקר כוונת ורצון הבורא ב”ה בבריאת העולם”. (“נעם אלימלך” – שם)

השי”ת חפץ שכולם יהיו צדיקים

נמצא שאין שום שינוי או חרטה חלילה במחשבותיו של בורא כל העולם. מיד כשעלה “במחשבתו” לברוא את עולמו, ידע שיהיו בו גם רשעים שצריך לנהוג עמם ברחמים, אלא שעל אף כל זאת ברא את עולמו למען אותם בני העליה המועטים השתולים בכל דור, שכח זכותם גדול עד כדי כך, שהללו ניזונים בזרוע ולא בצדקה. אותם צדיקים הרחוקים מצדקה, הם שהיו מטרת הבריאה, ולמענם עשה השי”ת את כל החיל הזה של ששת ימי בראשית, והם שותפים להקב”ה במעשה בראשית בזה שממלאים את יעודם בשלימות.

אמנם למרות שידע השי”ת – מיד כשעלה במחשבה לברוא את העולם – שבעולם יהיו גם כאלה שמדת הרחמים תהיה חייבת ללוותם בהתנהגותם, מכל מקום הוא משתוקק ושואף לכך שכל עם ה’ יהיו צדיקים, ויגיעו למעלת אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב שמדת הדין היתה נר לרגליהם, ומעולם לא נזקקו להגיע לשירותיה של מדת הרחמים.

כך אומר ה”חתם סופר” (מכת”י וארא ד”ה ושמי), ומוסיף שענין זה מרומז בפסוק. שלאחר שאמר השי”ת למשה רבנו ע”ה (שמות ו ג): “וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי”, מסיים את דבריו במילים: “ושמי ה’ לא נודעתי להם”, כלומר, לא נודעתי להם במדת הרחמים הנרמזת בשם הוי”ה משום שמעולם לא נזקקו לה, הם זכו בשני עולמות גם על פי מדת הדין. לפיכך, מכיון שאבותיכם הקדושים היו במדרגה גבוהה כזו, חפץ אני שגם אתם תזכו למעלה הנכספת הזו, וגם בני האבות יגיעו למעשי אבותיהם.

“על כן אביא אתכם גם כן לאותה המדרגה הרמה הזאת, והיינו: “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים” (שם פסוק ז), לאלהים דייקא דהיינו שאתנהג עמכם במדת הדין (הנרמזת בשם אלהים) ואפילו הכי: ‘וידעתם כי אני ה’ אלהיכם’, כלומר תקבלו את הנהגת הדין באהבה ולא תתרעמו”.

כללו של דבר, מדת הדין ומדת הרחמים שבהן נברא העולם שתיהן נזקקות לקיומו של עולם, והוא אינו יכול להתנהל על פי האחת מהן ללא רעותה. אמנם מעלתן אינה שוה, כי עדיף לבן תמותה להיטיב את מעשיו ולהרבות את זכויותיו כדי שלא יזדקק למדת הרחמים, ולא יהיו חייבים לנהוג עמו לפנים משורת הדין, מוטב שיאכל את לחמו בעוה”ז בזרוע ובדין מאשר בצדקה ובחסד.

השגחה פרטית תמידית, השמים ושמי השמים וכל צבאם, אינם מסוגלים להתקיים אף רגע כמימריה ללא השגחת ה’ עליהם

הבעש”ט הקדוש (בראשית אות נא) מסביר על הפסוק (תהלים קיט פט): “לעולם ה’ דברך נצב בשמים”, השי”ת כשברא את השמים אמר את המלים (בראשית א ו): “יהי רקיע בתוך המים”, ובזה נוצרו השמים וקיימים מאז ועד עתה. אמנם אינה דומה יצירתו ליצירת בשר ודם, כי אומן בשר ודם שמייצר כלי, לאחר שגמר את מלאכתו אינו צריך עוד להשגיח על קיום הכלי ועל שלימותו, כי הוא ישאר על עמדו ומצבו גם ללא השגחת האומן שיצרו. לא כן בריאת העולם, העולם וכל תכולתו – השמים ושמי השמים וכל צבאם, אינם מסוגלים להתקיים אף רגע כמימריה ללא השגחת ה’ עליהם, וללא המילים שעל ידיהם נבראו בששת ימי בראשית – “יהי רקיע”, שיצרו את הרקיע, “תדשא הארץ דשא”, שיצרו את הדשא, “יהי מאורות”, שיצרו את השמש הירח והכוכבים. וכל אותן מילים שנאמרו בבריאת העולם חיות וקיימות לעולם ולעולמי עולמים, והן אלו שמקיימות ומעמידות את השמים, הדשא, המאורות ושאר הברואים, שלא יתמוטטו ממצבם ולא יחזרו לתוהו ובוהו. וכל זאת ע”י השגחתו המתמדת של יוצר בראשית, שלא הסיר ולא מסיר את השגחתו אף לשניה אחת מן העולם.

מסופר שהבעש”ט הלך עם תלמידיו בחורשת עצים. לפתע נשבה רוח, תלשה עלה מן האילן והפילתו ארצה. פנה הבעש”ט לתלמידיו ואמר להם: היודעים אתם מדוע השיב ה’ כעת את הרוח, שתקו התלמידים. המשיך הבעש”ט ואמר: למרגלות אחד העצים יושבת תולעת על עלה, והתפללה לה’ שיצילה מחום השמש. ועתה ע”י הרוח נפל העלה עם התולעת ארצה ובאופן זה ניצלה התולעת מחום השמש הקודר. וכך כתוב בגמרא (ע”ז ג ב) שבשלוש השעות השלישיות מן היום יושב הקב”ה כביכול וזן את כל העולם מקרני ראמים עד ביצי כינים. כלומר מן החיה הגדולה ביותר ועד החיה הקטנה ביותר מפקח הקב”ה ברחמיו על מזונותיהם. (“שומר אמונים” א קכז).

כל מה שאדם רואה ושומע, כל המאורעות שקורים לו, כל המאורעות שקורים בעולם, הכל נעשה בהשגחה פרטית משמים, “אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא”כ מכריזין עליו מלמעלה” (חולין ז ב), ואין שום אבן נזרקת ואין שום עשב נעקר כי אם בזמן ובמקום הראוי לו. ה’ אלהינו הוא “מגביהי לשבת”, אבל גם “משפילי לראות בשמים ובארץ”, ובכל עת ובכל רגע מתנהלים חיי היום יום בעולם רק בהשגחתו ובפיקוחו. אין העולם מתנהל על פי מקרי הזמן כפי שהרשעים טוענים חלילה שעזב ה’ את הארץ. אלא להיפך, כפי שראינו שאפילו עלה שנופל מן האילן אינו נופל אלא במקום ובזמן הראוי לו.

בראשית במילוי אותיות, בי”ת רי”ש אל”ף שי”ן יו”ד ת”ו, עולה אלף תתי”ט, כי אלף ותתי”ח מלאכים ממונים לקבל התפילות

בראשית במילוי אותיות, בי”ת רי”ש אל”ף שי”ן יו”ד ת”ו, עולה אלף תתי”ט, כי אלף ותתי”ח מלאכים ממונים לקבל התפילות, ועושין אותן כתר מלכות בראש מלכו של עולם יתברך ויתעלה שמו, לכן האותיות במילואן עולה אחד יותר ממספר המלאכים האלה, לרמז אחד ויחיד – מלך מלכי המלכים יתברך, והתפילה היא היראה כדכתיב “עבדו את ה’ בשמחה וגילו ברעדה” (תהלים ב’ י”א) זהו בראשי”ת אותיות ביראת ש’, השי”ן נוטריקון שמים כלומר בשביל יראת שמים.

התורה מתחילה בבי”ת לרמוז על שני עולמות ומסיימת בלמ”ד לומר לך למוד תורה ותזכה לשני עולמות אלו.

ס”ת של הפסוקים דפרשה ראשונה שם קדוש צמרכ”ד, והוא טוב לכתוב על קלף כשר, והצלה לדרך

סופי תיבות של סופי פסוקים של פרשה ראשונה צמרכ”ד, והוא טוב לכתוב על קלף כשר, ומסוגל להצלחה ולדרך, והוא עולה שנ”ד כמנין ימות שנות הלבנה לומר לך שהכל מתנהג בכוחו.

“בראשית” יש שש אותיות כנגד ששת ימי המעשה, ובו כ”ח אותיות כנגד כ”ח ימי החודש, ובפסוק זה יש שש אלפי”ן, כנגד ששה אלפי שנים של העולם

בתיבת “בראשית” יש שש אותיות כנגד ששת ימי המעשה, ובאותו פסוק יש שבע תיבות כנגד שבעת ימי השבוע, ובו כ”ח אותיות כנגד כ”ח ימי החודש, ובפסוק זה יש שש אלפי”ן, כנגד ששה אלפי שנים של העולם, כי כל אָל”ף ואל”ף משמע אֶלֶף. ובפסוק שלאחריו “והארץ” כתב ב’ אלפי”ן כנגד ב’ אלפים שנות ימות המשיח.

יש קבלה בידנו כי בפסוק בראשית יוצא שם מ”ב המיוחס למ”ה ועל ידי צירופים שונים תמצא מנין של בהר”ד, ואין זה דרך המקרה אבל הוא מופת גמור על חידוש העולם.

בראשי”ת – אותיות בר”א תי”ש רמז לאילו של יצחק שנברא במעשה בראשית

אמר רב יהודה חסידא בראשי”ת – אותיות בר”א תי”ש רמז לאילו של יצחק שנברא במעשה בראשית, ואפרו – הוא יסוד המזבח, ובני מעיו – מיתרי כנור ונבל שהיה מנגן בהם דוד המלך, ועורו – אזור של אליהו התשבי, וקרנו השמאלי – בו תקע הקדוש ברוך הוא בנתינת התורה כמ”ש “ויהי קול השופר הולך וחזק” (שמות י”ט י”ט). הקרן הימני גדול מהשמאלי, ובו עתיד לתקוע בביאת המשיח.

איזה ספר יתחילו ללמד לתינוקות בראשית או ויקרא משחרב בית המקדש נהגו להתחיל ספר ויקרא

מעשה בחסיד אחד זקן בן שבעים שנה שהיה עשיר גדול ולא היה לו בן. פיזר נכסיו לתלמידי חכמים. אמר, שמא יהיה לי חלק עמכם לעולם הבא. נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ונתן לו בן לשבעים שנה. כיון שנעשה בן חמש, הרכיבו על כתפו והוליכו לבית המדרש. אמר לרבו, איזה ספר יתחיל בני ללמוד, אמר לו בספר ויקרא כמו שכתוב יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים. אמר אביו לא יתחיל אלא בספר בראשית שהוא שבח לקדוש ברוך הוא, ולמד הבן ספר בראשית. יום אחד נשבה הבן לבית המלך והמלך חלה מאוד וספר הרפואות נהפך לספר בראשית, ולא ידעו לקרא בו רק התינוק הזה, ועל ידי כך הוחזר הבן לאביו ונתן לו עושר רב. מכאן אמרו חכמים, ומה זה שלא למד אלא ספר בראשית היה לו שכר כל כך, המלמד לבנו תורה ומשנה על אחת כמה וכמה. ובמדרש עשרת הדברות (בהגהת תורה שלמה שם סימן רע”ד), יחוס מעשה זה לרבנו נסים גאון, וסיים כי היתה סבה מאת ה’ שילמד התינוק ספר בראשית להנצל משוביו, כי מנהגנו ללמד התינוק בראשונה ספר ויקרא. ואני נסים שאלתי בילדותי את אבא מורי הרא”ש (כנראה שהיה זה הרא”ש אחר) למה קורין ספר ויקרא ולא בראשית שהוא תחילת התורה, ואמר לי, הקרבנות הם כפרה לישראל וסליחה לעונותם, וכשחרב בית המקדש ושבתו הקרבנות ובטלו העולות, תקנו רבותינו זכרונם לברכה ללמד את בננו תחילה ספר ויקרא, שתחשב קריאתם כאילו הקרבנו קרבנות ועולות לפני הקדוש ברוך הוא, ויכפר לנו על חטאתינו.

“ורוח אלהים מרחפת על פני המים” (א, ב)

ורוח אלהים מרחפת זו רוחו של משיח, וזה תלוי “על פני המים”, אין מים אלא תורה, שבזכות עסק התורה יבא המשיח

אמרו רבותינו ז”ל זהו רוחו של משיח. אפשר להסביר על פי מה שכתב בזהר חדש (בראשית דף ח’ ע”ד מדרש הנעלם) דבגלות זה האחרון הגאולה תהיה בזכות משה רבנו ע”ה, והוא תבע יקרא דאורייתא. לכן צריך לעסוק בתורה כדי ליגאל. וזה שנאמר ורוח אלהים מרחפת זו רוחו של משיח, וזה תלוי “על פני המים”, אין מים אלא תורה, שבזכות עסק התורה יבא המשיח. ור”ת על פני המים, עפה. שרומז לתורה שנקראת מגלה עפה. ואז בזכות משה רבנו ע”ה תהיה הגאולה.

ורוח אלהים מרחפת” (א, ב)

מרחפ”ת אותיות רח”ם פ”ת

מרחפ”ת אותיות רח”ם פ”ת, שהנותן לעני צדקה נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. כתיב הכא על פני המים, וכתיב התם שלח לחמך על פני המים.

“ויאמר אלהים יהי אור” (א, ג)

אור גימטריא רז. כי בבא מלך המשיח יתגלו רזי תורה

אורה זו תורה. אור גימטריא רז. כי בבא מלך המשיח יתגלו רזי תורה, כמו שאמרו ז”ל כי תורה שיודעים עכשיו, הבל לפני תורתו של משיח, שהיא בידיעת סתרי תורה עמוקים (נחל קדומים, דברים אחדים).

“וירא אלהים את האור כי טוב” (א, ד)

“את האור” בגימטריא תרי”ג, רמז לתרי”ג מצות

“את האור” בגימטריא תרי”ג, רמז לתרי”ג מצות. ולכאורה יש להבין בשלמא רמ”ח מצות עשה שייך לומר עליהם טוב, אבל שס”ה לא תעשה אסור לעשות אותם שאינם רצויים לפני המקום, ואיך אפשר לומר ע”ז כי טוב. וי”ל שהכוונה שע”י שהחוטא עושה תשובה מאהבה נהפכים לו החטאים לזכויות (יומא דף פ”ו:) ועכשיו כולם שווים לטובה ושייך לומר על כולם “כי טוב”.

“את האור” אותיות ‘תורה’

עוד כתבו: “את האור” אותיות ‘תורה’ ויש עוד שתי אותיות א’ – רמז לתורה שהיא “אור” וכמ”ש “כי נר מצוה ותורה אור” (משלי ו’ כ”ג) ועוד א’ מורה על אחדות. וכן א’ אחת כנגד תורה שבכתב, ואחת כנגד תורה שבע”פ.

והרב בינה לעיתים פירש מ”ש “אֹזן שֹׁמַעַת ועין רֹאה ה’ עשה גם שניהם” (שם כ’ י”ב), “אֹזן שמעת” – כנגד תורה שבע”פ, “ועין רֹאה” – כנגד תורה שבכתב, “ה’ עשה גם שניהם” – שהתורה שבכתב והתורה שבע”פ הכל הוא דבר אחד.

אור הגנוז האיר לאדה”ר מסוף העולם ועד סופו משך ל”ו שעות

בפרשה זו יש חמש פעמים לשון “אור” וביום הרביעי כתיב חמש פעמים לשון מאור בתוספת מ”ם. ויש בזה כוונה נפלאה, וזה כי מצינו לחז”ל שאמרו (חגיגה יב א) אור שנברא ביום ראשון נגנז ואיתא למאן דאמר הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי ונראין שני מדרשים אלו כסותרים זה את זה.

והאמת אינו כן כי הכל מודים שאור של יום ראשון היה אור גדול ונגנז ואלו המאורות שנתלו ביום רביעי אינן עצם האור אלא קיבלו אורם מן ניצוץ אור העליון שנברא ביום ראשון לכך הזכיר בו לשון אור כי הוא היה עצם האור, אבל במאורות של יום רביעי הזכיר בכל אחד מאור בתוספת מ”ם להורות שקיבלו אורם מן אור אחר גדול מהם כהוראת המ”ם.

ולפי זה אין המדרשים סותרים זה את זה כי אור הראשון נגנז לדברי הכל לצדיקים, והמאורות של יום רביעי קיבלו ניצוץ האור הראשון ואם כן ודאי הן הן המאורות כי החלק כלול בהכל, ובזה מיושב גם כן מה שנברא ונגנז, וזה פירוש יקר. (כלי יקר)

במדרש ב”ר י”ב ו’ אמר רבי יהודה ב”ר סימון אותה האורה הקדומה שנברא בה העולם, אדה”ר עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו, (והיה מתבונן בכל סודות הבריאה כולה לדעת ולהבין כל הסודות והאורות והפרצופים הצפונים בה). כיון שראה הקב”ה מעשי דור אנוש, ודור המבול, ודור הפלגה שהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם. כמ”ש “וימנע מרשעים אורם” וגנזו לצדיקים לעת”ל שנאמר “אמרו צדיק כי טוב” (וגנזו בתורה הקדושה כדי שמי שעוסק בתורה ובפרט בזוה”ק וסודות התורה יהנה מן האור הזה ויבין וידע כל סודות התורה הקדושה וסודות הבריאה כולה עליונים ותחתונים) וכיון שראה הקב”ה האור שהוא גנוז לצדיקים, שמח שנאמר אור צדיקים ישמח, ופירושו האור הגנוז עצמו היה שמח מאוד ע”י שהצדיק נהנה מאורו.

רבי לוי בשם רבי נזירה אמר, ל”ו שעות שמשה אותה הארה לאדה”ר בג”ע, י”ב שעות של ער”ש, וי”ב שעות של ליל שבת, וי”ב שעות של יום שב”ק. ואור הגנוז של יום שבת היה גדול מאד יותר מיום הששי, כיון שחטא אדה”ר ביקש הקב”ה לגונזו אלא שחלק הקב”ה כבוד לשבת ונעתר לבקשתה והחשיך אותו הלילה. שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי ובמה ברכו באור.

והנה ע”י האור הגנוז היו עומדים כל מעשה שמים וארץ במדרגה גבוהה ונעלה מאוד ובפרט אדה”ר שהיה עומד ומביט ומשכיל באור הזה כל פלאי הבריאה. אך אחר שחטא נסתלק ונעלם האור הגנוז הגדול ונתגשמה כל הבריאה כולה, והאור הזה יחזור שוב בגאולה האחרונה, בב”א.

ובמתן תורה נתגלה אור זה לנו, ובזוהר מובא, כי כאשר נגאלנו ממצרים, הלכנו לאורו ארבעים שנה והיה האור מאיר לישראל ע”י משה רבנו ע”ה, שנאמר בו ותרא אותו כי טוב ופירש הזוה”ק שהוא אור הגנוז.

והנה לכל אחד יש כח להנות מהאור הזה ע”י עסקו בתורה ובמצוות, כמ”ש וירא אלהים את האור כי טוב. “את האור” גימ’ תרי”ג שע”י תרי”ג מצוות אפשר לגלות את האור הגנוז.

והרב “גאון יעקב” כתב כי האור הגנוז נגנז באגדות שבתלמוד.

ובספרים הקדושים מובא שיש ל”ו מסכתות בש”ס ובהם גנוזים אותם ל”ו שעות שהיה מאיר בהם אור הגנוז, וכל מסכת ומסכת יש לה את השעה שכנגדה, ואדם העוסק בתורה, מאירה לו אותה שעה וממנה הוא מאיר ויודע סודות התורה וככל שהוא עמל יותר זוכה יותר.

אור שברא הקב”ה ביום ראשון היה אדה”ר צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. ובנפש החיים (שער א) ביאר כי הכוונה היא, שהיה צופה בכל המציאות מריש העולמות עד סוף עולם המעשה והיה מאיר ובא כאחד. ובמהרש”א פירש שהיה צופה בעין שכלו. אמנם בספר אפיקי ים [להגר”י חבר] כתב שבאמת כח האור בעצמו מפולש ומתפשט בכל העולם וכן כח הראות שבאדם הוא עצמו מתפשט עד סוף העולם, ורק כיון שהוא מלובש בחומר העין ע”י הקרומיות והגידים הוא מצטמצם, והם מסך המבדיל נגד חוש הראות שאינו יכול להתפשט אלא עד גבול מסוים. ובכח האור הראשון שהיה זך מאד, היה מפולש עד סוף העולם. ועיין בלשון רבנו חננאל וזה האור היה בו זיהור שצופין בו ומביטין באורו מסוף העולם ועד סופו.

גם ב”נפש החיים” (שער א’ סו”פ א’ בהגה”ה) כתב בשם הזוהר שהאור נגנז בתורה. ופירש המהרש”א שהוא האור הגנוז לצדיקים שיהיו זוכין לתענוג נפשי להנות מזיו השכינה ע”י התורה שנקראת אור, וכמש”כ “כי נר מצוה ותורה אור”.

ובספרים מובא שהלומד תורה לשמה זוכה לאור הגנוז. ובבני יששכר (שבת ג ח) כתב שהעוסק בתורה לשמה מחדש בכל פעם חידושים מכח האור הגנוז.

כיון שראה האור שגנזו הקב”ה לצדיקים שמח. ובמסילת ישרים (פ”א) מסביר טעם שמחת האור-שהואיל והעולם נברא לשימוש האדם, כשהאדם משתמש בו לעבודת הבורא, העולם עצמו מתעלה עמו. וכמו שמצינו באבנים שהניח יעקב למראשותיו (חולין צ”א:) אמר רבי יצחק, מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו. וכמו שמצינו אצל הרשב”י זיע”א שהעולם התעלה והזדכך עמו עד שאפילו הצפורים היו מרחשין דברי תורה.

ידוע מה שכתוב בספרים הקדושים, כי אור הגנוז בבריאת העולם האיר שלשים ושש שעות, ואח”כ גנזו הקב”ה לצדיקים לעתיד לבא, וגנזו בתורה הקדושה, שכל העוסק בתורה בקדושה, לפי הכוחות והמאמצים והחשק והקדושה שלומד את התורה, כך מתגלה אליו האור הגנוז בתורה, ולכן יש שלשים ושש מסכתות, כנגד שלשים ושש שעות שהאיר בהם אור הגנוז. וכן יש בחנוכה ל”ו נרות כנגדם.

וידוע שהעולם נברא בכ”ה באלול, שאז נברא האור הגנוז, ואז גנזו הקב”ה לצדיקים לעתיד לבא, שהוא עולם הבא, עולם הבינה, אימא עילאה, והוא דומה לטיפת האור שבמעי אמא, שניכרת רק אחר ג’ חדשים, שהוא זמן הכרת העובר, וכך גנז הקב”ה את האור לצדיקים, ג’ חדשים מכ”ה באלול עד כ”ה בכסלו, שאז ניכר הארת האור הגנוז שגנז הקב”ה לצדיקים במעי אמא עילאה, הנקראת לעתיד לבא, ואז מתחילה להתגלות הארת האור הגנוז בקומת השנה, בחנוכה, שהוא בחינת עלמא דאתי, בינה.

ובזה מובנים דברי הבעש”ט, כי מסירת הפתקין מתארכת עד חנוכה, כי עד חנוכה עדיין לא יוצאת הארת הימים הנוראים בגילוי, אלא רק בכ”ה בכסלו, שאז הוכר העובר במעי הבינה, ולכן ימי החנוכה נקראים ימי בינה, כי בהם מאיר האור הגדול הגנוז לעתיד לבוא, הנקרא עלמא דאתי, וכן נקראים ימי בינה כנגד עולם הבינה עולם התשובה, שבו עדיין אפשר לחזור בתשובה, ולהטיב לכל השנה כולה, שבהם נגמרת הארת הבינה של הימים הנוראים.

“ויהי ערב ויהי בקר יום אחד” (א, ה)

אצל ישראל הגלות והחושך הם קודם ואח”כ תבוא להם הגאולה והאור

הגמ’ בחולין (דף פ”ג.) לומדת מכאן שהיום הולך אחר הלילה מברייתו של עולם, שקודם כתוב “ויהי ערב” ואח”כ “ויהי בֹקר” – שקודם מגיע הלילה ואח”כ היום, וזה בישראל, אבל אצל אומות העולם הוא להפך היום קודם ואח”כ הלילה, וזה רמז: שאצל ישראל הגלות והחושך הם קודם ואח”כ תבוא להם הגאולה והאור!

וכן שבת: קודם יש את הטרחה וההכנה לשבת ואחר כך נחים ואוכלים מן המוכן כבר, וכך גם ישראל: קודם הם טורחים ומכינים את עצמם בתורה ובמצות ובמעש”ט בעוה”ז, ורק אח”כ הם זוכים לשכר ולמנוחה של העוה”ב! אבל לא כן אצל אומות העולם.

“ויהי ערב ויהי בקר יום שני” (א, ח)

אמרו חכמינו זכרונם לברכה שלא נאמר כי טוב בשני מפני שהיתה מחלוקת בין מים עליונים לתחתונים, דבר שהוא לתיקונו של עולם ובכל זאת לא נאמר בו כי טוב וכדברי רב טביומי, ואתם רוצים שאני אעשה מחלוקת נגד רב שנבחר להנהיג את ישראל

הטעם שלא נאמר ביום השני כי טוב, לפי שנברא בו גיהנם. וגם באדם לא נאמר כי טוב לפי שנבראו שני פרצופין אחור באחור. אמר ה’, לא טוב היות האדם כך לפי שהוא לבדו, אלא אעשה לו עזר כנגדו, לזה לא נאמר בו כי טוב. רבי חנינא אומר (לפי) שבו נבראת מחלוקת שנאמר “ויהי מבדיל בין מים למים”. אמר רבי טביומי, אם מחלוקת שהיא לתיקונו של עולם – לישובו, אין בה כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו על אחת כמה וכמה.

ולא אמנע מלכתוב בענין זה דברים ששמעתי מפה קדוש מהסבא קדישא גאון עוזנו מרן רבי עזרא עטייה זכר צדיק וקדוש לברכה, ראש ישיבת פורת יוסף בירושלים, וכך היו דבריו: לפני למעלה מחמשים שנה נבחר למשרה רמה בעולם הרבני רב חשוב מאוד. והנה חבריו של הרב הנבחר לא השלימו עם בחירתו והחליטו להתנגד לבחירה, ומאחר שידעו את מעמדו של מרן ראש הישיבה בעולם התורה, ניסו לשכנעו מדי פעם לחתום על מודעה נגד בחירותו של הרב הנבחר אך מרן התחמק מכך. פעם החליט להתנגד למעשיהם ואמר להם, אמרו חכמינו זכרונם לברכה שלא נאמר כי טוב בשני מפני שהיתה מחלוקת בין מים עליונים לתחתונים, דבר שהוא לתיקונו של עולם ובכל זאת לא נאמר בו כי טוב וכדברי רב טביומי, ואתם רוצים שאני אעשה מחלוקת נגד רב שנבחר להנהיג את ישראל, ולהרבות מחלוקת בישראל. (מוסר חכמים לגאון הצדיק כה”ר אליהו שרים זצוק”ל).

מים התחתונים בכו מדוע הם במקום טומאה

ביום שני לא נאמר בו כי טוב, לפי שהיתה בו מחלוקת, שכאשר נתחלקו המים התחתונים מן העליונים געו בבכיה, מדוע הם לא בעליונים והם במקום טומאה, אמר להם הקדוש ברוך הוא, שתקו ואני אצוה עליכם ניסוך המים, ולא נתפייסו, כי אינו כי אם פעם אחת בשנה, וכרת להם הקדוש ברוך הוא ברית שימלחו (בהם) הקרבנות שנאמר (ויקרא ב’ י”ג) “ולא תשבית מלח”. ועוד שרק אחרי שאתם פותחים בשירה מים העליונים יפתחו בשירה.

“עץ פרי” (א, יא)

לא קיימו העצים מצות אלא רק אתרוג ופלפלין, לפיכך זכה אתרוג למצוה, ופלפלין לתבשיל של שבת

לא קיימו העצים מצות בוראן שיהא העץ בטעם הפרי אלא רק אתרוג ופלפלין, לפיכך זכה אתרוג למצוה, ופלפלין לתבשיל של שבת, מכל מקום גזירה היא שלא יאכלו העץ כאשר לא ימצאו פירות.

“המאור הגדל” (א, טז)

המאור הגדול זה רבנו הקדוש

מובא במדרש: “את המאור הגדול” זה רבנו הקדוש, “ואת המאור הקטון” זה רבינא ורב אשי, “ואת הכוכבים” אלו התלמידים, דכתיב (דניאל יב, ג) “ומצדיקי הרבים ככוכבים” (תו”ש אות תרמ”ו מרבנו בחיי).

“ואת הכוכבים” (א, טז)

נקראו כוכבים לפי שכבו

בשעה שנזף הקדוש ברוך הוא בלבנה נפלה ונפלו ממנה ניצוצים ומזה נעשו הכוכבים, והניצוצים אינם מאירים ולכך נקראו כוכבים לפי שכבו.

“ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו וירא אלהים כי טוב”. (א, כה)

כל היצורים נבראו בתחילתם בצורה מפותחת ומושלמת

“ויעש אלהים” – תקנם בצביונם ובקומתן. (רש”י)

מתחילת בריאתם נבראו כל הברואים בצורה מפותחת ומושלמת, השור נברא שור – מושלם ומפותח, וכן כל שאר הברואים, וכן העצים והצמחים, וע”י כך מופרכות הוכחותיהם של חוקרי הטבע, שטוענים שהעולם קיים למעלה מששת אלפים שנה, כי מחקרם מבוסס על זה, שמצאו עצמות יצורים קדומים, או עצים זקנים, אשר לפי חוקי ההתפתחות הקיימים היום בטבע, צריכה היתה התפתחותם להמשך זמן רב יותר מששת אלפים שנה, אבל טעותם היא בכך, שהם מחשבים כל דבר לפי התפתחותו הרגילה, למשל: עץ שתיל. בעוד שלאמיתו של דבר, הרי העץ נברא עץ מושלם, וכל היצורים נבראו בתחילתם בצורה מפותחת ומושלמת, וצריך רק לדעת כמה נתוסף גידולם מאז שנבראו, וזה הם לא יכולים לדעת, כי א”א לדעת בדיוק מה היה גדלה האמיתי של החיה בעת שנבראה, או העץ בעת שנברא, ומזה נובעת טעותם, ומשה אמת ותורתו אמת. (מעינה של תורה)

“נעשה אדם” (א, כו)

על ידי שלמדנו ענוה מאמירת “נעשה אדם” – יכולה השכינה לשרות בתוכנו

“ענותנותו של הקב”ה למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות מלאכים ויתקנאו בו, לכך נמלך בהם”. (רש”י)

על פי זה פירש הגאון רבי אהרן שמואל אסאד, אב”ד סערדאהעלי באופן נפלא את הפסוק בתהלים (קיט, נ): “זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חיתני”.

והנה האלשיך פירש את הפסוק: “ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם” (ויקרא כו, יא) – שהנשמה רוצה לצאת מגוף האדם ולשוב אל מקורה, באמרה כי טוב לי אז מעתה, אבל נושאת קל וחומר בעצמה משכינת כבודו יתברך השוכן אתנו. אבל הרי ידוע שהגאווה מרחיקה השכינה מן האדם וכאמרם: “אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת”.

והנה, השכינה נקראה בשם “זאת”. וזו הכוונה: “זאת”, כלומר השכינה, היא נחמתי בעניי, כי אמרתך, מה שאמרת “נעשה אדם”, חיתני, שהרי אמרו חז”ל (סנהדרין צב.): “הוי קבל וקיים” פירוש הוי עניו ותחיה – רש”י, והיינו על ידי השראת השכינה. ועל ידי שלמדנו ענוה מאמירת “נעשה אדם” – יכולה השכינה לשרות בתוכנו. (שו”ת יהודה יעלה – בהקדמת בנו).

“ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו” (א, כז)

בצלם אלהים עשה את האדם, כי בו מצויירים כל העולמות הנקראים אלהים בדרך כלל

נקדים משרז”ל (יומא יט) השח שיחה בטלה עובר בעשה ולא תעשה. וכהנה החמירו מאד חכמי הקבלה על שיחה בטלה. והענין הוא ע”פ משל לאומן מצייר ומחקה תבנית בנינים, שבא אליו ממרחקים ציור של ארמון מפואר ומופלא בארכו ורחבו והדריו, ועליותיו מרווחים ורבים מאד והוא מצויר על גליון קטן, וצוה האומן למשרתו שיעתיק הציור על גליון אחר להיות לו למשמרת לחזות בנועם בניינו ולעשות כמוהו לעת הצורך, וכן עשה משרתו והעתיקו בדיוק בכל עניניו כתבניתו האמיתית מחזה מול מחזה, והביאו אל האומן. ויהי בהתבונן בו האומן בעיון דק, וירא בהעתיקו בחסרון נקודה אחת אשר לא העתיקו, ויקצוף על משרתו מאד ויפגע בו. וישאלהו משרתו למה יחר אף אדוני בשביל העדר נקודה אחת קטנה מאד אשר מי יחוש להעדרו הלא דבר קטן הוא. ויענהו האומן בחרי אף, דע וראה מה רב קלקול הבנין בחסרון נקודה כזאת, עמוד והתבונן כמה ארכו ורחבו של הארמון הזה בהבנותו עלי ארץ, וכמה קטנו על הציור הקטן הזה, וא”כ איך לא תבין כי מהעדר נקודה כזאת, יחסר מבניינו המפולש ענין רב הכמות אשר ישחית תבנית הבנין בכלל.

והנמשל הוא כי הקב”ה ברא עולמות רבי הכמות וגדולי האיכות אשר כל רחבי העולם כאין נגדם ואין חקר לגדולתם. והם בשמים ממעל, וכלל אותם בצמצום בתבנית האדם בחושיו וכוחותיו ומידותיו, ולכן נקרא האדם עולם קטן, והוא ביאור הכתוב בצלם אלהים עשה את האדם, כי בו מצויירים כל העולמות הנקראים אלהים בדרך כלל. וא”כ מה רב הפגם והקלקול אשר יעלה בעולמות הגדולים ההם ע”י דיבורו הקל אחרי שהוא ציור ענין גדול לאין חקר. וזהו שאמר החכם שלמה המלך ע”ה (קהלת ה, א) “כי אלהים בשמים ואתה על הארץ” בדמותו ובצלמו ובך כלול הכל, לכן אל תביט אל קטנות הציור כ”א על גודל המצוייר, והבן. (דרוש קהלת קול נגידים מהגאון אהל יעקב – המגיד מדובנא)

“ויברא אלהים את האדם בצלמו” (א, כז)

ומצאתי מרגלית יקרה בזוה”ק אחרי מות (דף סא ע”ב) ותאנא ולמדנו כי כלהו זכאי קשוט עד לא ייתון לעלמא שכל צדיקי אמת טרם שיבואו לעולם כלהו אתתקנו לעילא כולם מתתקנים למעלה ומוכנים לרדת לעולם הזה ואקרון בשמהן ונקראים בשמותם, ור’ שמעון בן יוחאי מן יומא דברא קודשא בריך הוא עלמא ורבי שמעון מיום שברא הקב”ה את העולם הוה אזדמן קמי קודשא בריך הוא ואשתכח עמיה היה מוכן ומזומן לפני הקב”ה לרדת לזה העולם, והיה נמצא עמו וקודשא בריך הוא קרי ליה בשמיה והקב”ה קרא אותו בשמו זכאה חולקיה לעילא ותתא אשרי חלקו למעלה ולמטה עליה כתיב (משלי כג) ישמח אביך ואמך, אביך דא קודשא בריך הוא היינו ז”א ואמך דא כנסת ישראל היינו מלכות.

ועל פי זה יבואר מה שכתב בשיר בר יוחאי לר’ שמעון לביא נעשה אדם נאמר בעבורך שכתבו על זה בספרים הקדושים שהקב”ה העמיד את דיוקנו וצלמו של ר’ שמעון לפניו ואמר לכל הספירות והעולמות ולמלאכים אני רוצה לברא אדם וכל אחד מכם יתן לו מתנה ממנו וענין זה מתבאר עם הזוהר הזה שמיום שברא הקב”ה העמיד את ר’ שמעון על ידו והיה נמצא עימו ולכן התחילה התורה בתיבת בראשי”ת ר”ת אור תורת רבי שמעון בר י’וחאי.

תלמידי חכמים העוסקים בתורה יומם ולילה, בשעה שהם ישנים עולה נשמתם למעלה במתיבתא דהקב”ה ומקבלת השגה בלימוד התורה. אבל המלאך אינו יכול להכנס לחדר הפנימי

מצינו במדרש כי בשעה שברא הקב”ה את האדם, היה מוטל גולם מראש העולם ועד סופו, שנאמר (תהל’ קלט, טז) “גלמי ראו עיניך”, והיה עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה, ובקשו המלאכים לומר לפניו קדושה, כי היו סבורים שהוא אלוה. מה עשה הקב”ה, הפיל עליו תרדמה, וכיון שראו המלאכים שהקב”ה הפיל עליו תרדמה, אמרו זה לזה: “חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא” (ישעיה ב).

והדברים תמוהים עד למאד: מדוע רצו המלאכים לומר לפניו של אדם הראשון קדושה, והלא באותו יום, קודם שנברא, התייעץ עמם הקב”ה ואמר להם “נעשה אדם”, ואיך תעו לחשוב שהוא אלוה.

זאת ועוד: מדוע צריך היה הקב”ה להפיל עליו תרדמה, למה לא אמר להם בפשטות: “הלא זהו האדם שבראתי”. עוד יש לבאר, מה התכוונו המלאכים באמרם זה לזה “חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא”.

ביאור נפלא, מובא בשמו של הגאון רבי יעקב קאפיל מרגלית, מק”ק ולאדמירא: מצינו במדרש, “בשעה שברא הקב”ה לאדם הראשון, אמר להם הקב”ה למלאכים: משעה שבראתי אדם זה, לא תוכלו לומר קדושה לפני למעלה – עד שיאמרו ישראל קדושה למטה, שנאמר (איוב לח, ז) “ברן יחד כוכבי בקר” ואחר-כך “ויריעו כל בני האלהים”, שהמלאכים אינם יכולים לומר קדושה לפני הקב”ה עד כנסיה אחרונה שבישראל”.

מעתה יובן: המלאכים ידעו שהוא אדם, אך בקשו לומר “לפניו” קדושה, דהיינו שלא יצטרכו להמתין עד שיאמר הוא קדושה ורק אחר כך יאמרו הם.

מה עשה הקב”ה, הפיל עליו תרדמה. כי הנה ידוע מספר הזוהר שהצדיקים ותלמידי חכמים העוסקים בתורה יומם ולילה, בשעה שהם ישנים עולה נשמתם למעלה במתיבתא דהקב”ה ומקבלת השגה בלימוד התורה. אבל המלאך אינו יכול להכנס לחדר הפנימי, כי המלאכים אומרים “ברוך כבוד ה’ ממקומו” ואינם יודעים “איה מקום כבודו”. ולכן הפיל הקב”ה תרדמה על אדם הראשון – להמחיש למלאכים כמה גדולה מעלת האדם ממעלתם.

ומהיכן נובעת קדושה ומעלה יתירה זו, ממה שנשמת האדם ניתנה לו על ידי הקב”ה בעצמו. ולכן אמרו המלאכים: “חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו”, כי זו מעלתו היתירה עלינו, ועל כך הוסיפו “כי במה נחשב הוא”, וההסבר בזה הוא, ששם הוי”ה במילואה עולה מ”ה, ואדם הוא חלק אלוה, ואם כן “כי ב-מ”ה נחשב הוא”, האדם נחשב לחלק אלוה ממעל… (קול יעקב”, ויניציאה שנת תי”ח(

“זכר ונקבה ברא אותם” (א, כז)

אין מוסרין סתרי תורה ורזים אלא למי שרואין בו סימנים שראוי לכך

כתב הרמב”ן וזה לשונו בשם רבי שרירא גאון, שמסרו חכמים אחד לחבירו בעל פה, הכרת פנים וסדרי שרטוטין, מקצתן נרמזים בפסוק “זה ספר תולדות אדם” (שם ה, א) ומקצתן בפסוק “זכר ונקבה בראם” ואין מוסרין סתרי תורה ורזים אלא למי שרואין בו סימנים שראוי לכך, וסיים הרמב”ן ולא זכינו לכך, כי בימיו כבר לא הבחינו בסימנים אלו.

“ויכלו השמים והארץ וכל צבאם” (ב, א)

מה פרה אדומה לכפרה אף ויכולו לכפרה

כל האומר ויכולו ערב שבת, שני מלאכי השרת מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו “וסר עונך וחטאתך תכופר” (ישעיה ו’ ז’). כתיב ‘אשר’ בפרה אדומה שלש פעמים, וכתיב ‘אשר’ בויכולו שלש פעמים, מה פרה אדומה לכפרה אף ויכולו לכפרה. (ירושלמי)

ויכולו אית ביה תלתין וחמש תיבין, ובקדושה דאנן מקדשין תלתין וחמש תיבין, וסליק כולא לשבעין שמהן דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל אתעטר בהו. (זהר חדש)

ערב שבת בין השמשות נבראו המזיקין. פחד אדם לנפשו וצעק צעקה גדולה “כי הנה אויביך ה'”, ורוח הקודש השיבה לו “כי הנה אויביך יאבדו”.

יש דג ששובת בשביעי על שפת הים עד מוצאי שבת ושם הדג שבתי לפי ששובת בשבת

נהר סמבטיון שובת בשבת כל ימות החול מעין נובע ומוציא מים בתקפו ואבנים גדולות, ובשבת נח המעין ואין אבנים הולכות מן הנהר. ועוד יש הר שמוציאים מעפרו כסף ובשבת לא יוציאו מעפרו כסף, ויש דג ששובת בשביעי על שפת הים עד מוצאי שבת ושם הדג שבתי לפי ששובת בשבת.

“ויכל אלהים ביום השביעי” (ב, ב)

זו תורה שבעל פה שהיא יום השביעי ובו נשתכללו העולמות שהוא קיום העולם.

“ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות” (ב, ג)

על מצחו של אדם הראשון היתה כתובה תיבת ‘אמת’

בספר ‘גימטריאות’ (בראשית אות ז) לרבנו יהודה החסיד ז”ל כתב דבר נפלא: שעל מצחו של אדם הראשון היתה כתובה תיבת ‘אמת’ והטעם לזה, מפני שחתם הקב”ה את הבריאה שברא בחותמו שהוא אמת. כדאיתא במסכת שבת (נה.) אמר רב חנינא חותמו של הקב”ה אמת.

והוסיף בספר גימטריאות (שם אות י) עוד דבר נפלא, שבן סירא בנו של ירמיהו הנביא רצה לעסוק בספר יצירה לברוא אדם, יצתה בת קול ואמרה “לא תוכל עשוהו לבדך” (שמות יח, יח). הלך בן סירא אצל אביו ירמיהו הנביא ועסקו בו, ולבסוף שלש שנים נברא להם אדם אחד והיה כתוב במצחו ‘אמת’ כמו שהיה כתוב במצחו של אדם הראשון.

אמר להם האדם הנברא, אם יחיד הקב”ה ברא אדם הראשון, כשרצה להמית את אדם הראשון, מחק אות א’ מ’אמת’ ונמצא ‘מת’ כל שכן שאני רוצה לעשות כן, ולא תבראו עוד אדם, שלא יטעו בו העולם כדור אנוש. ולכך אמר ירמיהו (ירמיהו יז, ה) ארור הגבר אשר יבטח באדם. ואמר להם אדם הנברא, היפכו צירוף האותיות למפרע, ומחקו ‘א’ מ’אמת’ שבמצחי. ומיד נתבטל מציאותו ושוב נעשה עפר. (אוצר פלאות התורה)

“אלה תולדות השמים והארץ בהבראם” (ב, ד)

שמים זה בחי’ ז”א והארץ היא בחי’ נוק’ דז”א, והתולדות שלהם הם אדם וחוה

מסביר הזוה”ק בפרשת חיי שרה שכאשר בא אברהם אבינו עליו השלום לקבור את שרה במערת המכפלה, כשנכנס שם קמו אדם וחוה ולא הסכימו שיטמון אותה שם כי אמרו אנחנו בפני שרה אמנו ואברהם אבינו לא נחשבים צדיקים ונתביישו בפניהם, ופייס אותם אברהם ואמר אני אתפלל עבורכם ואתקן אתכם ואז הסכימו.

ע”פ זה מבואר הפסוק כי לכאורה קשה, היה צריך לומר “אלה השמים והארץ בהבראם” בזכות אברהם ותו לא, ומהו “תולדות” אם בא לדבר על השמים והארץ, אלא מתרץ כי שמים זה בחי’ ז”א והארץ היא בחי’ נוק’ דז”א, והתולדות שלהם הם אדם וחוה שהם תולדות של זו”ן – בזכות מי יתקיימו, “בהבראם” בזכות אברהם אבינו עליו השלום כי הוא היה גלגול אדה”ר, ושרה גלגול חוה, והם תקנו אותם, ולכן יתקיימו בעולם יפה.

“וייצר ה’ אלהים את האדם” (ב, ז)

ויפח באפיו נשמת חיים, והיא מגדת לו כל מעשה שעשה

וייצר בב’ יודין חד יצה”ט דא גבריאל דאוליף עמיה ע’ לשון קודם שיצא ממעי אמו, וחד יצה”ר דמשכח מיניה שבעים לשון דאוליף ליה יצה”ט (זוהר פרשת בא). לעתיד לבוא הקב”ה מוכיח לכל אחד מעשיו, והם עומדים ותמהים כביכול מנין יודע, משל לאדם שהיה נשוי לבתו של מלך, והוא משכים ושואל בשלום המלך בכל יום ויום, והמלך אומר לו כך וכך עשית בביתך, כך וכך כעסת, והיה אומר לבני ביתו מי אומר למלך שכך עשיתי, אמרו לו שוטה שבעולם לבתו אתה נשוי, ואתה אומר מנין הוא יודע, בתו מגדת לו, כך הנפש – ויפח באפיו נשמת חיים, והיא מגדת לו כל מעשה שעשה. (ילקוט ראובני)

“ויקח ה’ אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה” (ב, טו)

לקחו, מארבעה יסודות, ונתנו בגן עדן

מאין לקחו, מארבעה יסודות, ונתנו בגן עדן, כך יעשה הקדוש ברוך הוא לאדם בזמן ששב בתשובה ומתעסק בתורה ושם אותו בגן שלו שהוא השכינה.

“ויצו ה’ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל” (ב, טז)

עץ הדעת היה אתרוג, וכשבא לחתוך ממנו – אילן האתרוג היה צועק ואומר א’ל’ ת’בואני’ ר’גל’ ג’אוה’ ויד רשעם אל תנדני ראשי תיבות אתרוג וסופי תיבות לילה, שאמר לו לאדם הראשון להמתין עד הלילה

אדם הראשון נצטוה על עץ הדעת ולא נצטוה גם כן על עץ החיים, לפי שעץ הדעת היה גדר לעץ החיים, ולפי שהנחש פיתה את חוה ופרץ הגדר לכך גרשו מן הגן שלא יאכל מעץ החיים. ולזה הנחש נמצא בין הגדרים לפי שפרץ גדרו של עולם ושל עץ החיים.

וכתב בספר ליקוטים מפרדס חלק ראשון (ערך אדם הראשון אות ט’) וזה לשונו: אדם הראשון חטאו בעץ הדעת היה אתרוג, והקדוש ברוך הוא צוה עליו שלא לאכלו באותו יום אלא ימתין עד הלילה, שהאדם נברא ביום הששי בשעה תשיעית וצוה עליו להמתין שלש שעות בטרם יאכל האתרוג – במקום שלש שנים של ערלה, וביום השבת יהיה עץ הדעת כולו טוב, וכשבא לחתוך ממנו – אילן האתרוג היה צועק ואומר (עיין מדרש רבה ט”ו ח’) אל תבואני רגל גאוה ויד רשעם אל תנדני (תהלים ל”ו י”ב) ראשי תיבות אתרוג וסופי תיבות לילה, שאמר לו לאדם הראשון להמתין עד הלילה.

“ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות” (ב, יז)

“שלוחו של אדם כמותו” פירוש שילוחו של אדם הראשון מג”ע כמותו – כמו המות שלו ונחשב לו כאילו כבר מת ובטל מן העולם כי הורידוהו מגדולתו

קשה שהרי אדם הראשון לבסוף התפתה ואכל מעץ הדעת ומדוע לא מת באותו יום?

הנה יש על זה כמה וכמה תירוצים ואחד מן התירוצים הוא שהרי אמרו רבותינו אדם שכאשר מורידים את האדם מגדולתו זה נקרא אצלו מיתה, ואדה”ר הקב”ה בתחלה שם אותו בג”ע ולאחר שחטא הורידו מג”ע וגם מיעט קומתו ולכן נחשב כמת ועל זה אמרו בדרך רמז “שלוחו של אדם כמותו” פירוש שילוחו של אדם הראשון מג”ע כמותו – כמו המות שלו ונחשב לו כאילו כבר מת ובטל מן העולם כי הורידוהו מגדולתו.

“ויאמר ה’ אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו.” (ב, יח)

“אעשה לו עזר כנגדו” – לגדל את בניו לתורה

המהר”מ אלשיך מפרש על פי המאמר של רבי חייא (יבמות דף ס”ג.) על האשה: “דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא” ועל שני אלה אמר “לא טוב היות האדם לבדו” – שהוא להנצל מן חטא ההרהור, “אעשה לו עזר כנגדו” – לגדל את בניו לתורה.

“ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה” (ב, כ)

אדם הראשון תיכף בשעת בריאתו כבר השיג עומק גדלות השי”ת, עד כדי כך שהיה יכול לכוון השם אמיתי הראוי לו יתברך

מדרש פרשת בראשית (פי”ז ד) הובא הסיפור באריכות, שבשעה שבא הקב”ה לברוא את האדם, נמלך במלאכי השרת ושאל מהן: ‘נעשה אדם? אמרו מלאכי השרת להקב”ה: אדם זה מה טיבו, אמר להן: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפני מלאכי השרת בהמה חיה ועוף, ושאלם מה שמותיהם, ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם הראשון, ושאל ממנו הקב”ה: מה שמותיהם? אמר: זה שור, זה חמור, זה סוס, וזה גמל.

אח”כ שאל הקב”ה מאדם הראשון: ואתה מה שמך? אמר: אני נאה להקרא ‘אדם’ שנבראתי מן האדמה. ושוב שאלו הקב”ה: מה שמי? אמר אדה”ר: לך נאה להקראות ‘אדני’ שאתה אדון לכל בריותיך. ודרשו במדרש (שם) הפסוק (ישעיה מב ח) “אני ה’ הוא שמי”, שאמר הקב”ה ‘אדני’ הוא שמי שקרא לי אדם הראשון.

זאת אומרת שאדם הראשון תיכף בשעת בריאתו כבר השיג עומק גדלות השי”ת, עד כדי כך שהיה יכול לכוון השם אמיתי הראוי לו יתברך.

“ויבן ה’ אלהים את הצלע” (ב, כב)

“הצלע” – אותיות לעצה ואותיות “העצל”, השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה והוא עצל

“הצלע” – אותיות לעצה, כמו שאמרו ז”ל (ב”מ נט.) איתתך גוצא גחין ולחיש לה (אשתך קצרה כפוף עצמך ושמע דבריה ועצותיה בעניני העולם הזה). דבר אחר אותיות “העצל”, השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה והוא עצל. רבנו אפרים ז”ל. (נחל קדומים)

כשנסר הקב”ה את חוה מאדם קשטה בע’ קישוטין כנגד ע’ פנים לתורה, ותיקנה בי”ג תיקונים כנגד י”ג מדות שהתורה נדרשת בהם, והלבישה בו’ לבושין כנגד ו’ סדרי משנה, ואח”כ ויביאה אל האדם שהיה אז במקום בהמ”ק ואח”כ הכניסם לג”ע. (ילקוט חדש)

“ויבן ה’ אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם” (ב, כב)

על כל אבר ואבר שהיה הקב”ה בורא את חוה היה אומר לה תהי אשה צנועה

במדרש בראשית רבה (פי”ח ב, וכעי”ז במדרשי תנחומא וישב סימן ו’) איתא דבר נפלא, כשרצה הקב”ה לברוא את חוה, היה הקב”ה חושב ומתבונן מאיזה אבר לברוא אותה, אמר: אם אברא אותה מן הראש – תהא גאוותנית לילך בקומה זקופה, אם אברא אותה מן העין – תהא סקרנית לבקש לראות את הכל, אם אברא אותה מן האוזן – תהא צייתנית לשמוע כל דבר, אם אברא אותה מן הפה – תהא דברנית, כלומר מדברת הרבה, אם אברא אותה מן הלב – תהא קנאית לקנאות בלב, אם אברא אותה מן היד – תהא גנבת, אם אברא אותה מן הרגל – תהא יצאנית, לכן ברא הקב”ה את חוה ממקום צנוע שבאדם, מן הצלע, שהוא מן הירך שאפילו בשעה שאדם עומד ערום הירך מכוסה, כדי שתהיה צנועה יושבת בבית. ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה, תהי אשה צנועה.

“ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי” (ב, כג)

מעשה נורא עם ר’ סעדיה גאון שבירר מי הבן האמיתי

בספר חסידים (סימן רלב) הובא מעשה פלא בעשיר אחד שהלך למדינת הים ולקח עמו עבדו וממון רב, והשאיר את אשתו מעוברת. לימים מת העשיר והניח כל הממון והלך העבד והחזיק בנכסיו, ואמר העבד שהוא בנו של העשיר, ונתחתן עם גדולי הדור. כשגדל הבן של העשיר, שמע שמת אביו ומה שנעשה בנכסיו, נסע לתבוע נכסי אביו שהחזיק בהם העבד, אבל היה מתיירא לפתוח פיו פן יהרגוהו.

נתאכסן הבן בבית רב סעדיה בן יוסף החכם, וכשהניחו לפני האורח לאכול, לא אכל מרוב דאגה ועגמת נפש, עד שסיפר הבן לרב סעדיה את כל המאורע. נתן לו רב סעדיה עצה לדבר אל המלך, וכן עשה. כששמע המלך את דבריו, שלח המלך אחר רב סעדיה שהוא ידון דין זה.

צוה רב סעדיה להקיז דם מהעבד בספל אחד, ולהקיז דם מהבן בספל אחר, ולקח עצם של העשיר, והניח בספל העבד, ולא נבלע הדם בעצם, אחר כך לקח העצם והניח אותו בספל דם הבן, ונבלע הדם בעצם, כי הם גוף אחד, ולקח רב סעדיה הממון של העשיר המת ונתנו לבן, שנתברר שהוא הבן האמיתי ולו מגיעה ירושת אביו, שהוא עצם מעצמיו ובשר מבשרו של אביו.

“ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת.” (ב, כג)

“זאת הפעם” היא “עצם מעצמי ובשר מבשרי” – כולה, אבל מכאן והלאה יהיו ג’ שותפים באדם

מהו הדגש “זאת הפעם”, אלא מפני ששלשה שותפים יש באדם: הקב”ה אביו ואמו – הנשמה מהקב”ה, העצמות והגידים מהאבא, הבשר והעור והדם מהאמא (נדה דף ל”א:), אבל לחוה לא היה אב ואם – “כי מאיש לקחה זאת” (בראשית ב, כג), א”כ רק “זאת הפעם” היא “עצם מעצמי ובשר מבשרי” – כולה, אבל מכאן והלאה יהיו ג’ שותפים באדם.

“והנחש היה ערום וכו’ ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן” (ג, א)

הנחש דיבר עם חוה בלשון הקודש

במדרש פסיקתא רבתי (בראשית ג, א) איתא שהנחש דיבר עם האשה ‘בלשון הקודש’, וזה מדויק מדכתיב “והנחש היה ערום”,

ו’ערום’ פירושו חכם, והיה יודע לשון האדם ודיבר אליו בלשונו.

ורבנו סעדיה גאון אומר שלא שייך ענין הדיבור והדעת בחיות כי אם בבני אדם, ורק באדם יש אברי הדיבור, ומוכח שהנחש לא דיבר בעצמו אלא ‘מלאך’ דיבר בשביל הנחש.

“ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל” (ג, ו)

יש עוף אחד ששמו חול, שלא רצה לאכול מן העץ והוא חי אלף שנים ובסוף גופו כלה וכנפיו מתמרטים, ומשתיירת בו הנוצה וחוזר ומגדל אבריו

כשחטא אדם ואכל מן האילן ירד הקדוש ברוך הוא עם שבעים דיינים ודן מיתה בעולם, והראיה לכך שמבריאת העולם עד הפסוק שמגורש האדם מגן עדן תמצא שבעים שמות בתורה.

ודע לך שיש עוף אחד ששמו חול, שלא רצה לאכול מן העץ והוא חי אלף שנים ובסוף גופו כלה וכנפיו מתמרטים, ומשתיירת בו הנוצה וחוזר ומגדל אבריו וזהו – “כחול ארבה ימים”, כי חוה האכילה מעץ הדעת לכל בהמה חיה ועוף.

“ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת” (ג, ז)

תאנה רפואה לשגעון

הגאון המהרש”ם זצ”ל בספרו ‘תכלת מרדכי’ (כאן, אות כה) כתב ביאור נפלא על מה שאדם וחוה תפרו לעצמם חגורות של ‘תאנה’ על פי מה שכתב רבנו שלמה אלקבץ ז”ל בספר ‘אילת אהבים’ בשם חכמי הטבע, שבהמה שובבה שנשתגעה, אם יקשרוה לאילן של תאנה לכמה ימים, תתרפא ותשוב רוחה.

ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלה תאנה (ג, ז)

עצם ענין הבגדים הוא חרפה לנו שנשתלשל מחמת חטא זקננו, אך הטפשים שכחו מזה ועושים מן הטפל והחרפה עיקר, להתהדר בבגדי שש ורקמה

מפסוקים הללו יש ללמוד מוסר השכל לדור השפל הזה, שמוציאים ומאבדים ממונם על מלבושים להדמות לשרים ושרות ללבוש שש ורקמה, וכל אחד נכוה מחופתו של חברו בחפצו לעשות מלבושים יקרי ערך לחופת בנו או בתו כמו שעשה חברו, הגם שאינו מבעלי ממון כחברו, ובזה מאבדים ימיהם בהבל להתאמץ להשיגם.

משל למה הדבר דומה, למלך גדול שהיה לו יועץ והיה אוהבו אהבה רבה. לימים אירע שחטא היועץ למלך ונכשל בעון חמור אשר אחת דתו להמית, אך מגודל אהבה ורחמים היה קשה הדבר בעיני המלך, וצוה חלף העונש שיתלה קולר על צוארו הוא וכל יוצאי ירכו, כדי שיהא לו זכרון עולם כי בעצם נתחייב מיתה ורק המלך בחסדיו הצילו. והנה היועץ עצמו קיים הגזירה כראוי והלך בחבל פשוט, מזכרת עון. אחר כך בנו אחריו התחיל לענוד על צוארו את הקולר עשוי משי, ואילו בן בנו התהלך בקולר של זהב, עד שברבות הימים נשכח הענין והסיבה לקולר, וכשראוהו לבוש קולר זהב היו הבריות סבורים שזה תכשיט לנוי כיאות לרוב עשרו, וחמדו בלבם לעשות כמוהו. עמד זקן אחד שזכר המעשה ואמר להם : טפשים שבעולם ! הלא קולר זה אות קלון הוא להזכר חטאת אבותיו… וסיפר להם כל הענין.

והנמשל אדם הראשון קודם החטא לא היה צריך מלבושים, כי כתנות אור עטפוהו, אלא שאחרי שחטא ונתחייב מיתה ריחם עליו הקדוש ברוך הוא, ומיעט העונש לקנסו במה שהפשיט ממנו כתנות האור, ולכן הוצרכו חגורות מעלה תאנה. נמצא כי עצם ענין הבגדים הוא חרפה לנו שנשתלשל מחמת חטא זקננו, אך הטפשים שכחו מזה ועושים מן הטפל והחרפה עיקר, להתהדר בבגדי שש ורקמה… (ממעיינות הנצח בשם ר’ מנדלי מויז’ניץ).

חשיבות החיים בעולם הזה ועד כמה ניתן לנצלם לטובה

המשל הבא מובא במשלי החפץ חיים:

היה בעל אכסניה שהלשינו עליו לפני הרשות וכמעט שנגזר דינו לכלות את כל ימיו בצינוק ובעבודת פרך. עמד אותו אדם, הפך עולמות ושכר פרקליטים גדולים, שלח שתדלנים לשופטים ועוד, אולם העלה חרס בידו.

אמרו לו אוהביו וידידיו: רואים אנו שאין לך תקוה אלא לבוא ולהתיצב לפני המלך בכבודו ובעצמו, שכן ידוע הוא כמלך חסד ורודף משפט, ואזניו קשובות לבקשת נתיניו. אם אך יעלה בידך להוכיח לפניו את צדקתך – בטוחים אנו כי לא יתן לעוות משפט.

ומנהג היה נוהג אותו מלך שפעם אחת בשנה היה פושט את בגדי מלכותו, לובש בגדים פשוטים וכך היה נוסע על פני הארץ, מבלי שידע איש כי הוא המלך. וזאת, כדי שיוכל לראות היטב אם הכל מתנהל במדינות למישרין, אם אין פרץ ואין צווחה ואין מעוות דין ומשפט.

והנה קרה מקרה שהמלך עבר בעירו של בעל האכסניה, ואף בא להתאכסן בבית מלונו, ברם, איש לא ידע על כך ואף לא בעל האכסניה עצמו.

ימים אחדים לאחר שהמלך נסע משם, נודע הדבר מי היה אותו אורח פלאי. מששמע בעל האכסניה כי המלך בכבודו ובעצמו – אשר רצה לבוא לפניו להוכיח את צדקתו – היה בביתו ולן אצלו ויכול היה לדבר אתו פה אל פה ולהשמיע באזניו את טענותיו, וכי שעת כושר כזאת היתה בידו והוא החמיצה ללא תקנה – התחיל קורע בגדיו ומצעק: “וי, וי! אוי לי ואבוי לנפשי! המלך הגדול ורב החסד הזדמן לבית מלוני, ואני יכולתי להפיל תחינתי לפניו ולבקש ממנו על נפשי והחמצתי את השעה! עתה כיצד אגיע אליו והוא רחוק וסגור בארמונו, ומאות חיילים עומדים סביבו ושומרים עליו לבל יבוא אליו אדם אשר לא נקרא!”

מוסיף החפץ חיים; והרי ממש מקרה דומה יקרה לבני האדם.

בהיותם כאן עלי אדמות, בעולם הזה השפל, מצוי הוא, כביכול, מלך מלכי המלכים הקב”ה, בביתו של כל יהודי, שעת כושר מצויינת יש לאדם להתקרב אליו ולהדבק בו יתברך על ידי לימוד התורה וקיום המצות. ברם, רבים הם המחמיצים שעת כושר זו. לעומת זאת, בעולם הבא כשירצו להגיע אל מלכו של עולם בארמונו – שוב לא יהיה הדבר קל כלל ועיקר, ומי יודע אם יעלה זאת בידם.

ישים כל אחד ואחד דבר זה על ליבו, כדי שידע לנצל את שעת הכושר בעודו שרוי עם המלך בבית מלונו.

“ויקרא ה’ אלהים אל האדם ויאמר לו איכה” (ג, ט)

בכל זמן קורא ה’ לכל אדם ואומר לו: “איכה”, איה אתה בעולם

כשהיה אדמו”ר הזקן בעל ה”תניא” חבוש בבית־האסורים, ב”מועצה החשאית” (“טייני סוביט”) בפטרסבורג הבירה, בא אליו שר הז’נדרמים לחקירה ודרישה. ראה השר את אדמו”ר כי איום הוא, וכולו שקוע בהרהוריו, והבין, כי איש מורם מעם לפניו. והשר היה גדול בחכמה וגם בקי בתורה. אמר לו השר לאדמו”ר:

שאלה אחת בתורה יש לי לשאול ממך, האם תשיב לי על שאלתי, השיב לו אדמו”ר: שאל מה תשאל. שאל השר: אמור נא לי פירוש הפסוק: “ויקרא ד’ אלהים אל האדם ויאמר לו איכה”. וכי הקב”ה לא ידע, איה הוא אדם.

אמר לו אדמו”ר: האם מאמין אתה שהתורה היא נצחית, וישנה בכל זמן ובכל דור ובכל אדם. השיב לו השר: כן, אני מאמין בזה. אמר לו אדמו”ר: פירוש הפסוק הוא, שבכל זמן קורא ה’ לכל אדם (על־דרך “בת־קול שמכרזת בכל יום”) ואומר לו: “איכה”, איה אתה בעולם. הנה לאדם נקצבו ימים ושנים, שבכל יום ובכל שנה יעשה הטוב עם ד’ ועם אנשים, ועל כן התבונן, איה אתה בעולמך, כמה שנים עברו עליך ומה עשית באותן השנים, הרי למשל, אתה חי כך וכך שנים (אדמו”ר תפס בדיוק את מספר השנים שהיה אז להשר) — מה עשית בשנותיך, האם היטבת שהוא…

השר נתפעל מאוד, טפח לו בידו על כתפו ואמר: “בראבו!” (יישר כוחך). ולאחר שראה ממנו אחר כך עוד כמה חכמות נפלאות בענינים שונים, הפליג השר לפני הקיסר על אדמו”ר שהוא חכם גדול ואיש אלהי ושלפי דעתו רק עלילות שוא טפלו עליו המלשינים.

איכה, איך נהייתה, איכה – ר”ת א’ני י’ודע כ’ל ה’נסתרות

ובזוה”ק מסביר – איכה, איך נהייתה, שהרי בתחלה היתה קומתך מסוף העולם ועד סופו, ועתה מאה אמה בלבד.

והבא”ח, שאל אותו רבו בקטנותו מה זה איכה, הרי הקב”ה יודע הכל, והשיב שאיכה – ר”ת אני יודע כל הנסתרות.

“ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל” (ג, יב)

חוה נתנה מכות לאדם הראשון במקל של עץ עד שאכל מעץ הדעת

כן כותב רבנו בעל הטורים ז”ל שאדם הראשון התנצל להקב”ה על שאכל מפרי עץ הדעת, שהוא משום שחוה הכתה אותו ‘בעץ’ עד ששמע לה ואכל.

והבא”ח בספרו ‘עוד יוסף חי’ (פרשת כי תצא, עה”פ וכי יהיה באיש חטא וגו’), קורא תגר על ביאור זה וכתב: דזה ביאור של ליצנות, ולא יצא מפי רבנו יעקב בעל הטורים ז”ל, כי אם מפי מעתיק לץ אשר משך ידו את לוצצים (הושע ז, ה), והמעתיק הזה לקחו מתוך ‘ספר מחברות’ (מחברת כב) שחיבר המשורר עמנואל הרומי, אשר ספרו מלא דברי ליצנות ונבלה, וכבר אסרו המחבר בשו”ע (או”ח סימן שז סעיף טז) ושאר חכמי הדור ללמוד בספר הנ”ל. וזה לשונו: ויגש העשירי ויאמר, אמור נא פלא יועץ מה הצד הכתוב באומרו היא נתנה לי “מן העץ”, והיה לו לומר “מפרי העץ” לפי הנראה, ועתה אמור בחסדך מה פירוש בו אתה רואה, ואען ואומר, חייך ידידות נפשי, כי כונת הפסוק היא נתנה לי מן העץ על ראשי, ודכאה לארץ חייתי, עד שאכלתי בעל כרחי שלא בטובתי.

והחפץ חיים זצ”ל בספרו שם עולם (בקונטרס נפוצות ישראל פרק ה) מדייק פירוש זה מדכתיב היא נתנה לי מן העץ ולא כתיב מן פרי העץ.

ויש לציין שגם רש”י רמז לפירוש זה, שדרשו במסכת יבמות (דף סג ע”א) על הפסוק “אעשה לו עזר כנגדו” (בראשית ב, יח) “זכה כנגדו, לא זכה מנגדתו”. ופירש רש”י (ד”ה מערתו) “מנגדתו, לשון נגדא דמלקות.

“ותאמר האשה הנחש השיאני ואוכל” (ג, יג)

אדם וחוה פגמו באות ד’ של שם אדנו”ת, ואות ד’ של שם שד”י. נמצא אם תוריד ד’ מהשם אדנו”ת, ישאר “אני”, ואם תוריד ד’ מהשם שד”י ישאר ש”י. וזה רמוז במילה “השיאני”

מצאתי פרוש נפלא בזה בס’ בן איש חי פרשת האזינו, דהנה אדם וחוה אשתו פגמו בב’ שמותיו של הקב”ה, בשם אדנות ובשם שד”י. והיינו שהם פגמו באות ד’ של שם אדנו”ת, ואות ד’ של שם שד”י. נמצא אם תוריד את האות ד’ מהשם אדנו”ת, ישארו אותיות “אני”, ואם תוריד את האות ד’ מהשם שד”י ישאר אותיות ש”י. וזה רמוז במילה “השיאני” שיש בו בדיוק אותיות “אני”, מהשם אדנו”ת, ואותיות ש”י מהשם שד”י. וע”ז רמז שלמה המלך במשלי (פרק ח’) “אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום”. “דלתותי” – היינו שתי אותיות ד’, היינו שיעסוק בתורה ובמצות ויתקן את שתי הדלתי”ן שקלקלו אדם וחוה.

וכן נח”ש בגימט’ משי”ח, לומר שבזמן שימות הנחש דהיינו הס”מ תהיה הגאולה ויבוא המשיח, כשרז”ל לעתיד לבא מביא הקב”ה ליצה”ר ושוחטו בפני הצדיקים.

“הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב” (ג, טו)

מכאן אמרו חכמים טוב שבנחשים רצוץ את מוחו

מעשה באדם אחד שהיה הולך בשדה ובידו כד של חלב, פגע בנחש שהיה צועק מרוב צמא, אמר לו האיש מה אתה צועק, אמר לו כי צמאתי. ומה בידך, אמר לו חלב, אמר לו תן לי את החלב הזה לשתות ואראך ממון גדול עד שתתעשר, נתן לו ושתה. לאחר ששתה אמר לו הראני הממון שאמרת לי, אמר לו בא אחרי, הלך אחריו עד שבאו לאבן גדולה, אמר לו תחת האבן הזו הוא הממון. לקחו והביאו לביתו. מה עשה אותו נחש קפץ והשתלשל סביב צוארו, אמר לו האיש מה זה, אמר לו אמית אותך כיון שלקחת את כל ממוני, אמר לו בא עמי לבית דינו של שלמה המלך. הלכו ובאו לפני שלמה המלך ועוד הנחש עליו. צעק האיש לפני המלך, אמר לו המלך מה תבקש, אמר לו הנחש אני רוצה להרגו שהרי כתוב “ואתה תשופנו עקב”. אמר לו רד מעל צוארו, שאין נכון שתהא מוחזק בו יותר ממנו, שהרי בבית דין אתם נמצאים. ירד מעל צוארו לארץ. אמר לו המלך עתה אמור דבריך, התחיל לדבר ואמר אהרגנו כמו שאמר לי הקדוש ברוך הוא “ואתה תשופנו עקב”, אמר לו המלך לאיש, ולך צוה ה’ “הוא ישופך ראש”. מיד קפץ עליו ורצץ מוחו. מכאן אמרו חכמים טוב שבנחשים רצוץ את מוחו.

“אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך” (ג, טז)

יהיה לאשה צער כפול ומכופל, ומפרש הפסוק שהצער הכפול הוא, כיון שעצבונך – זהו צער גידול בנים יהיה בזמן של הרונך – כאשר כבר בהריון

פירש רש”י עצבונך – זה צער גידול בנים, והרונך – זה צער העיבור עכ”ל.

והקשה בס’ גן רוה, וכן בספר מעינה של תורה בשם ר’ חיים מוולוז’ין זצ”ל, הלא צער העיבור הוא קודם לצער גידול בנים, א”כ לפי פירוש רש”י היה הפסוק צריך להקדים הרונך קודם לעצבונך.

ותירצו המפרשים הנ”ל, דכאן כלולה קללה נוספת על האשה, שבעוד שיש לה צער גידול בנים, דהיינו שילדה קטנים, כבר באותו זמן היא תתעבר, וזהו צער גדול שכאשר היא בהריון, צריכה לטפל בילדיה. וזהו פירוש הפסוק “הרבה ארבה” – יהיה לאשה צער כפול ומכופל, ומפרש הפסוק שהצער הכפול הוא, כיון שעצבונך – זהו צער גידול בנים יהיה בזמן של הרונך – כאשר את כבר בהריון.

“ויאמר ה’ אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך” (ג, יד)

צעקתו של הנחש כשקצצו את ידיו ורגליו היתה הולכת מסוף העולם ועד סופו

במדרש בראשית רבה (פ”כ ה) איתא דבשעה שאמר הקב”ה לנחש “על גחונך תלך”, ירדו מלאכי השרת וקצצו את ידיו ורגליו, וצעק הנחש בקול גדול, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו.

ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל (שמות ז, ט) שביאר הטעם שנתן הקב”ה מופת שנתהפך מטה משה לנחש, כדי לרמז לפרעה שכמו שנשמע קול צעקת הנחש מסוף העולם ועד סופו כשקצצו לו את ידיו ורגליו, כך ישמע קול צעקתם של פרעה והמצריים מסוף העולם ועד סופו כאשר יכה אותם הקב”ה.

“אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך” (ג, טז)

טעם למנהג ישראל לקדש אשה בטבעת

משום ש’טבעת’ גימטריא ‘קידושין, וכתב רבנו חיים פלטיאל ז”ל בפרשת תצוה על הפסוק “את שתי הטבעות” (שמות כח, כג) שתיבות אלו ר”ת ‘אשה’, ומכאן נהגו לקדש אשה בטבעת.

“וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה” (ג, יח)

מצוה לאכול עשב השדה

כתב המגן אברהם (או”ח סימן קע ס”ק יט) וזה לשונו: “האר”י היה אוכל עשבי המדבריות שאין נזרעים ע”י אדם לקיים ואכלת את עשב השדה ומקורו משנת חסידים (מוצאי שבת פרק ו, אות ו) וזה לשונו: “וטוב לו לאכול עשבי דדברא שלא נזרעו בידי אדם, לקיים מה שנאמר ואכלת את עשב השדה, ואם באו שלא מחמת הסעודה יברך עליהם ברכה הראויה להם, או פרי העץ או פרי האדמה, כפי מה שהם.

“ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל חי” (ג, כ)

האם מותר לאדם לקרוא לבניו בשמות של חיות או בהמות ועופות

כתב החיד”א ז”ל בספרו ‘שם הגדולים’ (מערכת גדולים, מערכת ו אות ג), שבמדינת איטליא יע”א נוהגים קצת בני אדם לקרוא את בניהם בשם של חיה, כי אומרים שיש להם קבלה שעל ידי זה ינצלו מחולאים, ולכן קוראים שמות בניהם צבי או איל או אריה וכיוצא. ובספר ‘זכר דוד’ (מאמר פרק פג, ד”ה מצאתי כתוב) כתב, שמצא כתוב, דמי שבניו מתים בחייו ר”ל, יקרא את בניו בשם איזו חיה כגון צבי וכדומה, ויתקיימו לו בניו, והוא בדוק ומנוסה.

ובענין קריאת שמות כשמות של מיני בהמות כתב הגאון רבי חיים קניבסקי שליט”א בספרו ‘שמות בארץ’ (פרק ב, עמ’ קנד) “קריאת שם על שם ‘בהמות’ – אפילו בהמות טהורות – אין קורין, כי על שם החיות שנהגו נהגו, ואין להוסיף.

“ויעש ה’ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם” (ג, כא)

אדם הראשון הניח תפילין

מבואר בתיקוני זוהר (תקון כא) שהכוונה לתפילין.

בספר “מדבר קדמות” להחיד”א הביא בשם “צמח דוד” שהקשה: במה נכתבו תפילין אלו, והרי תפילין צריכים שיהיו “ממשקה ישראל” ו”מן המותר בפיך” (דהיינו שיהיו עשויות מדבר המותר באכילה לישראל), והרי לאדם הראשון לא הותר הבשר באכילה כלל.

ותירץ רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש בהקדם קושיא נוספת: איך עשו להם תפילין, והרי מבואר בספר “שמושא רבא” (והובא גם בקרנים ובדן ידין) שעם הארץ אסור לו להניח תפילין. והנה כתב הרמ”ע מפאנו שמה שנאסר להם בשר מאדם ועד נח – משום שעם הארץ אין לו לאכול בשר. ואם כן, כיון שהיו בכלל עם הארץ מאדם ועד נח, איך עשו להם תפילין.

ויש לומר ששתי הקושיות מתורצות חדא בירך חברתה, שהרי מצינו בחז”ל (סנהדרין נט.) “היה ר’ יהודה בן תימא אומר: אדם הראשון מיסב בגן-עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין וכו’. הרי שאדם הראשון היה אוכל בשר, ואם כן בהכרח שלא נחשב לעם הארץ, ובעל כרחנו לומר שהמלאך רזיאל למדו תורה וכיון שהיה לומד תורה שפיר היה מניח תפילין. ויש לומר דמדרשים חלוקים הם, דלמ”ד שאדם הראשון היה אוכל בשר אז לא היה בכלל עם הארץ רק מאדם ועד נח – ואדם אינו בכלל, וכיון שכך, שפיר היה העור בעבורו “מן המותר בפיך”.

וגם למ”ד שאדם עצמו היה גם כן בכלל האיסור לאכול בשר, יש לומר דזה היה רק לאחר החטא, והגם שהיו הכתנות עור לאחר החטא, מ”מ כיון שהותר כבר על ידי שצלו לו מלאכי השרת בשר, א”כ שוב הוא “מן המותר בפיך” והיו יכולים לכתוב על העור תפילין. (“מדבר קדמות” להחיד”א, שו”ת “מנחת אלעזר” – בהקדמה)

“ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'” (ד, ג)

אותו היום ראש השנה היה

תאנא אמר רבי יהודה אותו היום ראש השנה היה, יום שדין כל הנשמות עוברים לפניו. אמר לו “למה חרה לך, הלא אם תטיב” יהיה לך “שאת או לפתח”. כלומר לאותם פתחי גן עדן שנשמות עוברות בו חטאת רובץ, החטאת שתעשה יהיה מזומן שם, ושם תקבל ענשך, ואליך תשוקתו כלומר אם תיטיב מעשיך, והחטאת ההוא יכסוף לך שתעשה עבירות, ואתה תמשול בו שלא יקטרג עליך. (מדרש הנעלם)

מלחמת היצר להסיח לב האדם מעיקר תפקידו בעולם הזה

מסופר על שתי מדינות שנלחמו זו בזו במשך שנים ארוכות. יום אחד הכריז המלך של אחת המדינות שמי שימצא דרך לשים קץ למלחמה הארוכה, יקבל פרס גדול. הפרס היה רשות כניסה למשך חמש דקות למקום בו שמורים אוצרות המלך, בפרק זמן זה יוכל הזוכה בפרס לקחת לעצמו משם כל אשר יחפוץ. ואכן, ביום מן הימים נמצא אדם שהשכיל למצוא דרך כיצד לסיים את המלחמה, לשמחת המלך וכל העם, וכפי שהובטח, נקבע לו תאריך מסוים בו יבוא לבית המלך ויקבל את הפרס הגדול.

בהתקרב היום המיועד החל המלך להתייסר בלבטים קשים, מצד אחד נחרד לנוכח האפשרות שבפרק הזמן הקצר ישהה האיש בין אוצרותיו, ויספיק לאסוף לעצמו נכסים בשווי גדול ביותר. מאידך, בתוקף מעמדו כמלך, היה אסור לו לחזור בו מהבטחתו. בצר לו פנה המלך אל יועציו וביקש מהם לטכס עצה כיצד לפתור את הבעיה.

קם אחד היועצים ואמר: יש לי רעיון כיצד תוכל לעמוד בדבריך ובכל זאת לא תינזק נזק גדול. יודע אני, אמר היועץ, שהזוכה בפרס אוהב מאד לשמוע מנגינות, ביום המיועד הטמן בין האוצרות את התזמורת המעולה ביותר במדינה, התזמורת תשמיע בהכנס האיש לאוצר מנגינות עריבות במיוחד, ואין ספק שקולן הערב יסיח את דעתו של האיש לכל הפחות למשך חלק מהזמן שישהה שם, וממילא, לא יספיק לקחת הרבה דברים מאוצרותיך. הדבר מצא חן בעיני המלך ויעש כן.

כאשר הגיע היום המיוחל לבש האיש בגדי עשירים, גם את כל בני משפחתו כבר הלביש בבגדים יקרים, אף שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסו, נתנו לו הכל אשראי על סמך העושר שהוא עתיד למצוא באוצר המלך. הזמין לביתו כרכרה הדורה ובה נסע עם כל בני ביתו לארמון המלך. בני המשפחה ליווהו עד פתח בית האוצר ובקוצר רוח ציפו לרגע המיוחל בו יצא אביהם עמוס בכל טוב.

כאשר פתח את דלת האוצר הופתע האיש מאד לשמוע את קול הנגינה המופלאה. לרגע נעמד דום, אך מיד נזכר לשם מה בא לכאן וצעד במהירות פנימה, כאשר קרב אל האוצרות הנחמדים מזהב ומפז רב, שוב עצר לרגע, והלך שבי אחר מנגינה מתוקה ונעימה שנשמעה באותה עת בנגינת התזמורת. מיד חזר וגער בעצמו: “אל תשכח לשם מה באת לכאן!” אך גערה זו לא הועילה הרבה כיון שבאותו רגע השתלב כלי נגינה נוסף בתזמורת שהוסיף נופך מיוחד במינו לקול המנגינה. הקול היה כה מתוק ונפלא עד ש… כאשר נזכר לגשת למלאכתו לאסוף לעצמו מן האוצר, הרגיש האיש שיד חזקה לופתת אותו בצוארו ומושכת אותו החוצה. “זמנך תם!” הודיע לו קול נעלם, “צא החוצה”!

מיואש, מדוכא ומאוכזב, התעורר האיש בחוץ מ”חלומו”. כל ימי חייו ייסר את עצמו על שהלך שולל אחרי מתיקות הנגינה ושכח את יעודו ותפקידו.

במצב דומה עלול להמצא האדם אחרי פטירתו, בבואו לעולם האמת. ימי שנותינו בעולם הזה נחשבים כחמש דקות לעומת הנצח של חיי העולם הבא. היצר הרע מכיר היטב את האושר הגדול שיכול האדם לרכוש לעצמו בעוה”ז, וכדי למנוע את האדם מכך משמיע היצה”ר באזניו במשך כל ימי חייו “מנגינות עריבות” מסוגים שונים. בכל האמצעים העומדים לרשותו הוא מציע הצעות מפתות למיניהן אשר על ידן הוא מסיח את דעת האדם מעיקר תפקידו בעוה”ז. מפעם לפעם האדם אמנם נזכר לשם מה בא לכאן ורוצה להיות “איש נבון וחכם” ולאגור תורה ומצות, אך היצר מוצא תמיד את דרכו אל לב האדם, ושוב ושוב הוא מסיח את דעתו מעיקר חובתו בעולמו.

בדבר אחד אנו שונים, לאשרנו, מאותו אדם שנכנס לאוצר המלך. הלה לא ידע ש”לפתח חטאת רובץ”, אף אחד לא גילה לו שבין האוצרות מתחבאת התזמורת המסיחה את הדעת, שהרי אילו ידע על כך מראש בודאי היה מחזק את עצמו לבל ילך שולל אחרי מזימת הנגינות שכל תפקידן היה להסיח את דעתו. ברוך אלהינו שבראנו לכבודו וגילה לנו את סודותיו ואת הדרך לעבדו. אנו יודעים מראש על מציאות היצה”ר שתפקידו להסיח את דעתנו מן העבודה. גם גילה לנו ה’ יתברך איך משתיקים את קול זמירותיו של היצה”ר באמרו לנו (קדושין ל’): “בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו”. (לקח טוב)

“ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו” (ד, ח)

כיצד ידע קין לקבור את הבל אחיו

מובא במדרש תנחומא (בראשית אות יו”ד), שהבל היה מושלך אחרי שנהרג ולא היה יודע קין מה לעשות, זמן לו הקדוש ברוך הוא שני עופות טהורים והרג אחד מהם את חברו וחפר בידיו וקברו, וממנו למד קין וחפר וקבר את הבל אחיו. לפיכך זכו העופות לכסות את דמם. ובבראשית רבה (שם כ”ב ח’): ומי קברו (להבל) אמר רבי אלעזר בן פדת עופות השמים וחיות טהורות קברוהו. נתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן שתי ברכות שמברכין עליהן אחת לשחיטה ואחת לכיסוי הדם.

קין היה ראש לבעלי תשובה ואדם הראשון למד ממנו

אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי קין היה ראש לבעלי תשובה ואדם הראשון למד ממנו. וזה לשון המדרש (בראשית רבה סוף פרשה כ”ב): פגע בו בקין אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך, אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדם הראשון ואמר (תהלים צ”ב א’) מזמור שיר ליום השבת וגו’. אמר רבי לוי, המזמור הזה אדם הראשון אמרו ונשתכח מדורו ובא משה וחדשו על שמו מזמור שיר ליום השבת. ופירש שם הרב מתנות כהונה, כי מזמור שיר ליום השבת נוטריקון משה, והטיל למד ביניהם מפני ענוה יתרה, והוא רמז על מי שהוא למד תורה לישראל.

“ויאמר ה’ אל קין אי הבל אחיך ויאמר לא ידעתי השומר אחי אנכי” (ד, ט)

מה שכתבת בתורה לא תרצח ידעתי, אבל השומר אחי אנכי, ר”ל וכי אחי הוא מקיים ושומר את אנכי ה’ אלהיך

אמר הקב”ה לקין אי הבל אחיך. והשיב קין לא, ידעתי, ר”ל מה שכתבת בתורה לא תרצח ידעתי, אני מודה שעברתי על זה, אבל השומר אחי אנכי, ר”ל וכי אחי הוא מקיים ושומר את אנכי ה’ אלהיך.

קין לא ידע מהיכן הנפש יוצאה ונשך בו נשיכות עד שיצאה נשמתו, ולכן הקב”ה שלח את מרע”ה שהוא הבל שיכה את פרעה שהוא גלגול קין, בעשר מכות, כנגד עשר הנשיכות שנשך אותו

ארז”ל שקין לא ידע מהיכן הנפש יוצאה ונשך בו נשיכות עד שיצאה נשמתו, וכתב בס’ “זכרון רחמים” שעשר נשיכות נשך קין את אחיו, ופרעה היה גלגול קין ומרע”ה גלגול הבל, ולכן הקב”ה שלח את מרע”ה שהוא הבל שיכה את פרעה שהוא גלגול קין, בעשר מכות, כנגד עשר הנשיכות שנשך אותו.

“ויאמר קין אל ה’ גדול עווני מנשוא” (ד, יג)

אילו ידע אדם כמה יש ביסורים שמקבל אדם כאן בעולם הזה כדי להפחית לו מיסורי הגיהנם שם בעולם הבא – לא היה מהסס לקבל על עצמו יסורי איוב כל ימיו

הגר”א אומר שהמתואר בספר “ראשית חכמה” על הגיהנם הם דברים כהווייתם

חתנו של החפץ חיים מביא בהקדמת ספרו על קדשים, מעשה מהגאון מוילנא שממנו אנו לומדים מה היא המשמעות העמוקה של עונשי שמים ושל היסורים בעולם הזה.

הגר”א היה נוהג להשמיע בשבת לפנות ערב דברי מוסר בפני תלמידיו. פעם אמר בתוך דברי מוסרו, כי מה שהאנשים חושבים שהמתואר בספר “ראשית חכמה” על הגיהנם הוא אולי גוזמא – זוהי טעות, אלה הם דברים כהווייתם. היה שם אחד מתלמידיו הגדולים של הגר”א, שלשמע הדברים התחלחל מאד, לקחם ללבו וחלה עד כדי סכנת חיים. עבר זמן מסויים עד שה’ עזר לו, והוא התאושש והבריא.

לאחר שקם מחליו נכנס לגאון ואמר לו, כי אילו היה מת – היה רבו אשם במותו. וכששאלו למה, השיב לו בתיאור כל מה שעבר עליו, שכאשר שמע ממנו שכל הכתוב ב”ראשית חכמה” על יסורי הגיהנם הם דברים כהווייתם – חלה והיה בסכנה ממש…

קם הגאון מלוא קומתו ואמר לו: ואני אומר עוד פעם, כי מה שכתוב שם – כך הוא בדיוק, אלא שאני מצטער שלא הוספתי עוד משהו, שאילו עשיתי כן – לא היית נופל למשכב, ומה הוא הדבר שהייתי צריך להוסיף, כי אילו ידע אדם כמה יש ביסורים שמקבל אדם כאן בעולם הזה כדי להפחית לו מיסורי הגיהנם שם בעולם הבא – לא היה מהסס לקבל על עצמו יסורי איוב כל ימיו!…

ללמדנו בא הדבר, כי אם מקבל אדם יסורים כאן – עליו להיות מאושר בהם. יסורים הם מלשון מוסר, היסורים מלמדים אותנו מוסר מלמעלה והם גואלים את האדם מכל צרותיו.

הערך הגדול של שכר המצות

בתקופה מסוימת בה היו נתונים משפחות אברכים מתלמידי “החפץ חיים” במצוקה כלכלית קשה, בא אל החפץ חיים תלמידו רבי שמואל גריינמן בהצעה, וכה אמר: “אני מוכן לוותר על השכר המגיע לי עבור הנחת תפילין של יום אחד, ותמורת זאת אבקש מהקב”ה שישפר את מצב המשפחות המסכנות”.

ענה לו החפץ חיים שדבר זה אינו אפשרי והוא הסביר לו את הדבר על פי משל לאדם שנכנס לחנות ומבקש לקנות סוכריה אחת כשבידו שטר של מליון רובל. אומר לו המוכר: “אילו קנית ממני סחורה בסכום המתקרב לסך הנקוב בשטר, הייתי לוקח ממך את השטר ונותן לך עודף מסך כה גדול. אולם על קניה בסכום כה פעוט, אין זה מקובל לתת עודף מסך כה גדול”.

וכן לעניננו, אמר החפץ חיים, אתה מגיש לקב”ה סך כה גדול כמו שכר מצות הנחת תפילין, ותמורת זה הנך מבקש שיפור במצב הגשמי של אברכים ומשפחותיהם. הרי מגיע לך סך עצום של עודף שאותו לא נותנים בדרך כלל, ולכן עסקה זו איננה ניתנת לביצוע.

“ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלשים שנה וימת” (ה, ה)

שלשה כחשו מלאך המות על נפשותם – אדם הראשון, יעקב אבינו ומשה רבנו

עיין בחומש תורה שלמה שהביא גבי אדם הראשון (פרק ה’ אות מה) ויהיו כל ימי אדם תשע מאות ושלשים שנה, שלשה כחשו מלאך המות על נפשותם – אדם הראשון, יעקב אבינו ומשה רבנו. בא מלאך המות לאדם ואמר לו תן לי רוח נשמתך, אמר לו מפיו של הקדוש ברוך הוא שמעתי באזני ואמר לי אלף שנים שנותיך, ולא חייתי כי אם תתק”ל. עלה מלאך המות לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו, שלחת אותי לאדם עבדך, ואמר לי שמעתי באזני מפי הקדוש ברוך הוא כי אלף שנים חיי. באותה שעה נתן הקדוש ברוך הוא הכתב למלאך המות, ושלח עמו גבריאל מיכאל ושרפיאל, ירדו אל האדם ומצאו אותו כי נשתנתה דמותו ונתנחרו אבריו אבר מאבר, והיה לבו מרעיש מצלעות ימינו אל צלעות שמאלו, והיה אומר אשרי אם לא יצרני הקדוש ברוך הוא. אמרו לו מלאכי השרת אשר עם המלאך, אדם למה אתה צועק ובוכה עבור המות, הכל ימותו מלבד אשר נשא לשמים ידו, שנאמר (דברים ל”ב מ’) “כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם”, אמר לו גבריאל זכור יום אשר נתת שבעים שנה לדוד בן ישי. אמרו לו מיכאל ושרפיאל, אנחנו נעיד עליך, והנה שמותינו בכתב, אמר אדם לפניהם אז בזאת השעה אמות על פי שלשתכם, שנאמר (דברים י”ז ו’) “על פי שני עדים או שלשה עדים יומת המת”. (בראשית רבתי)

“ויתהלך חנוך” (ה, כד)

פעמים אדם נלקח קודם זמנו שלא יקלקל את רוחו

“עד שהמלך במסבו”, בזמן שהקדוש ברוך הוא רואה אדם דבוק בו ויודע כי לאחר זמן יקלקל דרכיו, לוקח את רוחו ממנו ומסלקו מן העולם, וזהו “עד שהמלך” – זה הקדוש ברוך הוא, “במסבו” – זה אדם שדבוק בו, “נרדי נתן ריחו” – עולים מעשים טובים שעשה שבגללם הוא נלקח מן העולם, וזה “ללקוט שושנים” – בגלל שהם נותנים ריח טוב, כן האדם נלקח שלא יקלקל את ריחו. (זהר)

“ויחי מתושלח” (ה, כה)

למה נקרא שמו מתושלח, שכל דיבור ודיבור שהיה יוצא מפיו היה מושל מאתים ושלושים משלות בשבחות של הקדוש ברוך הוא

ולמה נקרא שמו מתושלח כי שם המפורש כתוב על הסייף שלו והמית כמה שדים שאין להם מספר, ולפי שצדיק היה, חי תשע מאות ששים ותשע שנה, לכן נאמר (משלי י’ כ”ז) “יראת ה’ תוסיף חיים”.

אמרו מתושלח צדיק גמור היה, ולמה נקרא שמו מתושלח, שכל דיבור ודיבור שהיה יוצא מפיו היה מושל מאתים ושלושים משלות בשבחות של הקדוש ברוך הוא, והיה שונה תשע מאות הלכות בספרי משנה, שלש מאות באלפים של תהו, ושלש מאות באלפים של תורה ושלש מאות באלפים של משיח, ובשעה שמת, נשמע קול רעש גדול ברקיע שהיו עושין לו הספד תשע מאות של מלאכי השרת, כנגד תשע מאות סדרי משנה שהיה שונה, ואף חיות הקודש שהיו נושרות ומטיפות דמעות מעיניהם על מקום פטירתו, כיון שראו כך עשו לו הספד מלמטה. (מדרש)

“ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'” (ה, כט)

פירוד וחילוק אצבעות

בספר ‘פענח רזא’ (פרשת בראשית) הביא דבר פלא בשם מדרש אבכיר, שכל הנולדים קודם נח היו כפות ידיהם אדוקות ומחוברות יחדיו בלי פירוד וחילוק אצבעות, כי לא היו צריכים לעבוד עבודת אדמה, ונח היה הראשון שנולד עם חתוך אצבעות.

וכשנולד נח וראה למך אביו את חתוך האצבעות, הבין שיצטרך לעבודת האדמה, פתח ואמר: “ומעצבון ידינו מן האדמה”, שעד עתה היה לנו עצב ידים מכח אדמה, דקשה היה לעבוד עבודת אדמה בידים אדוקות בלי פירוד וחילוק אצבעות. ורמז לדבר זה הביא מהפסוק “ממעשנו ומעצבון ידינו” שזה עולה בגימטריא “ידים היו בלי חילוק אצבעות”, או “ידינו בלי חילוק האצבעות”.

“ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו” (ה, כט)

כיון שנולד נח מהול מיד ידע למך ואמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו

וכי נביא היה, אמר רבי שמעון בן יהוצדק למודים היו בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם ארורה האדמה וכו’, אמר עד מתי, אמר לו עד שיולד אדם מהול, כיון שנולד נח מהול מיד ידע למך ואמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו. קודם שנולד נח היו זורעים חטין וקוצרים קוצים, כיון שנולד נח חזר העולם לישובו. עד שלא נולד נח היו עושין מלאכה בידיהם לכך כתיב ומעצבון ידינו, נולד נח התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה. (תנחומא בראשית).

 

 

 

הפטרת בראשית

 

הקשר בין הפרשה להפטרה

בהפטרה מסופר על בריאת שמים וארץ, וזה מעין הפרשה שמסופר בה על בריאת שמים וארץ.

 

תוכן ההפטרה

הנביא מתחיל בדבר הקב”ה שברא השמים והארץ ונתן בהם נשמה והנשמה שלהם היא לימוד התורה וקיום המצוות על ידי בני אדם המתהלכים בה, שאם הולכים בדרכי השי”ת ניתן להם רוח של קדושה.

מלך המשיח, יתברך ברוח קודשו וישפוט את הגוים, וכולם יקבלו את דבריו.

וכשם שהיה בכוחו יתברך לברוא שמים וארץ, ולתת נשמה לאדם היושב עליה, כן בכוחו יתברך להוציא את ישראל מהגלות ולפקוח את עיניהם שנתעוורו מחמת צרת הגלות.

וכשם שהתקיימו הנבואות הראשונות בימי סנחריב, כן יתקיימו הנבואות החדשות שהן הנחמות והטובות בזמן הגאולה.

כל יושבי תבל יפצחו בשירה וברינה לכבוד הבורא יתברך, שיצא לנקום באומות העולם שהצרו לישראל.

ומעתה ישבו לבטח ויבושו כל עובדי פסל.

כל זה יעשה השי”ת למען שמו יתברך, וכשיתקיימו הנחמות והטובות אז כולם יעידו כי אין עוד זולתו.

 

 

הכֹּֽה_אָמַ֞ר הָאֵ֣ל| בעל הדין יְהֹוָ֗ה ובעל הרחמים בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ יש מאין, מאש ומים וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם ונטה אותם להיות כאוהל רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ שוטח הארץ על המים וְצֶֽאֱצָאֶ֑יהָ הם הצמחים שהוציא ממנה נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙ נשמת חיים לבני אדם שהם לָעָ֣ם אשר עָלֶ֔יהָ וְר֖וּחַ קדושה לַהֹֽלְכִ֥ים בָּֽהּ [א] לכל אלו שמתהלכים לפניו יתברך: ועל המשיח אומר אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה קְרָאתִ֥יךָ בְצֶ֖דֶק בשמך על ידי הנביאים וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ אאחוז בידך להגביר אותך על כולם וְאֶצָּרְךָ֗ ואשמרך וְאֶתֶּנְךָ֛ אתן הכח בידך לִבְרִ֥ית עָ֖ם לקחת את עמי לבריתי שהיא התורה לקיים אותה לְא֥וֹר גּוֹיִֽם להאיר לכל שבטי ישראל האמונה שלא ילכו באפלה: זלִפְקֹ֖חַ עֵינַ֣יִם עִוְר֑וֹת לפתוח עיניהם של ישראל שנתעוורו מצרות הגלות לְהוֹצִ֤יא את ישראל מִמַּסְגֵּר֙ אַסִּ֔יר שהיו סגורים בו כאסירים מִבֵּ֥ית כֶּ֖לֶא וכאדם היושב בבית כלא י֥שְׁבֵי חֹֽשֶׁךְ וישב שם בחושך: חאֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה ה֣וּא שְׁמִ֑י שבזה אני ניכר לכל הבריות שאני האדון ולי הכח והגדולה וּכְבוֹדִי֙ ושכינתי לְאַחֵ֣ר לֹֽא_אֶתֵּ֔ן לא אתן לעם אחר וּתְהִלָּתִ֖י לַפְּסִילִֽים וגם לא אתן השמחה לעובדי אלילים: טהָרִֽאשֹׁנ֖וֹת ההבטחות הראשונות הִנֵּה_כבר בָ֑אוּ וַֽחֲדָשׁוֹת֙ והבטחות ונבואות חדשות אֲנִ֣י מַגִּ֔יד וכשם שהתקיימו הראשונות כן יתקיימו החדשות בְּטֶ֥רֶם תִּצְמַ֖חְנָה ועוד מקודם שהבטחות והנבואות יצמחו ויבואו אַשְׁמִ֥יע אותם אֶתְכֶֽם לכם: ישִׁ֤ירוּ לַֽיהֹוָה֙ שִׁ֣יר חָדָ֔שׁ שלא שוררו עד עתה תְּהִלָּת֖וֹ תבא ותשמע מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ ועד קצהו כולם יספרו תהלות ה’ יֽוֹרְדֵ֤י הַיָּם֙ באניות וּמְלֹא֔וֹ ודגי הים אִיִּ֖ים וְיֹֽשְׁבֵיהֶֽם [ב] האיים והיושבים בהם יספרו תהלות ה’: יאיִשְׂא֤וּ מִדְבָּר֙ וְעָרָ֔יו היושבים במדברות ובערים ישאו קולם בשירה לקב”ה חֲצֵרִ֖ים תֵּשֵׁ֣ב קֵדָ֑ר בני קדר שיושבים בחצרים שהם ערים ללא חומה גם הם ישירו יָרֹ֙נּוּ֙ י֣שְׁבֵי סֶ֔לַע וגם ירננו אותם שיושבים על מגדלים הבנויים על הסלע מֵרֹ֥אשׁ הָרִ֖ים יִצְוָֽחוּ ויהיה נשמע קול צוחה וזמרה מראשי ההרים: יביָשִׂ֥ימוּ לַֽיהֹוָ֖ה כָּב֑וֹד בפיהם יודו ויאמרו שהקב”ה עשה גבורה וחידוש בעולם וּתְהִלָּת֖וֹ בָּֽאִיִּ֥ים יַגִּֽידוּ וכל יושבי האיים יגידו שבחיו של מקום שהוא משדד המערכות וידעו כולם שהוא יחיד ומיוחד: יגיְהֹוָה֙ כַּגִּבּ֣וֹר יֵצֵ֔א לתשועת ישראל כְּאִ֥ישׁ מִלְחָמ֖וֹת יָעִ֣יר קִנְאָ֑ה יעורר לקנאות קנאת עמו יָרִ֙יעַ֙ ברול תרועה אַף_יַצְרִ֔יחַ גם יצעק בקול גדול עַל_אֹֽיְבָ֖יו יִתְגַּבָּֽר ויתגבר על אויביו: ידהֶֽחֱשֵׁ֙יתִי֙ מֵֽעוֹלָ֔ם זה ימים רבים שתקתי על מה שעוללו העמים לעמי בגלות אַֽחֲרִ֖ישׁ אֶתְאַפָּ֑ק וזמן רב התאפקתי והחרשתי ומעתה כַּיּֽוֹלֵדָ֣ה אֶפְעֶ֔ה אזעק ואשאג כמו אשה הרה הזועקת בחבליה אֶשֹּׁ֥ם אעשה אותם שממה וְאֶשְׁאַ֖ף יָֽחַד ואבלעם כולם יחד: טואַֽחֲרִ֤יב אחריב ואהרוג המלכים של אויבי ישראל הדומים להָרִים֙ וּגְבָע֔וֹת וְכָל_ עֶשְׂבָּ֖ם אוֹבִ֑ישׁ ואבטל מהם השפע והטוב שהיה להם ויהיו יבשים באין כל וְשַׂמְתִּ֤י נְהָרוֹת֙ והשפע לָֽאִיִּ֔ים לאי יבש וַֽאֲגַמִּ֖ים וגם השפע הנמשל לאגם אוֹבִֽישׁ: טזוְהֽוֹלַכְתִּ֣י את ישראל עִוְרִ֗ים שהיו כעוורים בגלות לארץ ישראל בְּדֶ֙רֶךְ֙ שלא הכירו לֹ֣א יָֽדָ֔עוּ מעולם בִּנְתִיב֥וֹת ובדרכים לֹֽא_יָֽדְע֖וּ אַדְרִיכֵ֑ם אדריך אותם לארץ ישראל אָשִׂים֩ מַחְשָׁ֨ךְ לִפְנֵיהֶ֜ם לָא֗וֹר הדרך שהיא חשוכה לפניהם כי לא מכירים אותה אשים להם אותה לאור וילכו בבטחה וּמַֽעֲקַשִּׁים֙ לְמִישׁ֔וֹר והדרך העקומה תהפך לישרה ֚אֵלֶּה הַדְּבָרִ֔ים עֲשִׂיתִ֖ם כבר כשיצאו ממצרים וְלֹ֥א עֲזַבְתִּֽים לעתיד לבא: יזנָסֹ֤גוּ אָחוֹר֙ העובדי פסילים יסוגו אחור מחמת הבושה יֵבֹ֣שׁוּ בֹ֔שֶׁת יתביישו בושה גדולה הַבֹּֽטְחִ֖ים בַּפָּ֑סֶל שהוא יושיעם הָאֹֽמְרִ֥ים לְמַסֵּכָ֖ה אַתֶּ֥ם אֱלֹהֵֽינוּ גם הם יסוגו ממחשבתם: יחהַחֵֽרְשִׁ֖ים שְׁמָ֑עוּ [ג] הקב”ה אומר אותם ישראל החרשים מלשמוע דברי וְהַֽעִוְרִ֖ים הַבִּ֥יטוּ לִרְאֽוֹת וכן אותם עורים מלראות בתורה ובמצוות בבקשה תסתכלו נפלאות ה’: יטמִ֤י עִוֵּר֙ כִּ֣י אִם_עַבְדִּ֔י אומר הקב”ה אתם יודעים מי העיור הוא עבדי שעובד אותי יומם ולילה ולא שם אל לבו לראות מה עושים העם ועוונות העם בראשו וְחֵרֵ֖שׁ כְּמַלְאָכִ֣י אֶשְׁלָ֑ח ומלאך ה’ שסתם קוראים לו יש לו חכמה ואינו שומע מעשה העם להזהירם מִ֤י עִוֵּר֙ כִּמְשֻׁלָּ֔ם מי עיור כמו החכם השלם שלא מוכיח את העם וְעִוֵּ֖ר כְּעֶ֥בֶד יְהֹוָֽה ועבד ה’ נקרא “עיור” ח”ו שלא רואה מה עושים העם, וכפל הדבר כמה פעמים כדי שהחכמים יוכיחו את העם: כרָא֥וֹת רַבּ֖וֹת ישראל שיש להם הרבה חכמה ורואים הרבה צרות ורעות ובכל זאת נקראים עוורים וחרשים כי לא שמים לב לראות על מה הם סובלים וְלֹ֣א תִשְׁמֹ֑ר פָּק֥וֹחַ אָזְנַ֖יִם אזניהם פתוחות ללמוד ולהבין במצוות וְלֹ֥א יִשְׁמָֽע ועושים עצמם כאלו אינם שומעים ואינם מבינים ולכן נקראים חרשים ועוורים: כאיְהֹוָ֥ה חָפֵ֖ץ לְמַ֣עַן צִדְק֑וֹ [ד] אפילו שעם ישראל אין להם זכות מעצמם הקב”ה יעשה הכל בגודל חסדיו וצדקתו כדי יַגְדִּ֥יל תּוֹרָ֖ה וְיַאְדִּֽיר שתגדל התורה ויחזק אותה ותרבה הדעת בעולם:

 

[tab:END]

תגים

כתבות קשורות

Back to top button
שינוי גודל גופנים
ניגודיות
Close
Close